רע"ב 7230/16 ברנרדו שפיצר נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטים י' שפסר , ז' בוסתן

ו ד"ר ש' בורנשטיין ) מיום 17.7.2016 בעת"א 9291-06-16, בגדרו בוטלה החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) מיום 30.5.2016 בוש"ר 51379-01-16 שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

2.

המבקש מרצה מאסר ראשון בן 25 שנים שגזר עליו בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 26.5.1999 בגין עבירות של הריגה, שוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, שימוש ברכב צבאי שלא למטרות הצבא, הוצאת נשק ורכוש מרשות הצבא, ועבירות נשק שונות (ת"פ 237/99). המבקש הורשע בעבירות אלו על יסוד הודאתו כי בחודש פברואר 1998 תכננו הוא ואביו לשדוד תחנת דלק באמצעות נשק וציוד צבאי נוסף אותם גנב המבקש מבסיס צבאי. ביום 28.2.1998 החליטו המבקש ואביו להוציא לפועל את תכניתם וסיכמו ביניהם כי "לא משאירים עדים". השניים הגיעו בלילה לתחנת דלק בצומת אלומות, שם שדדו את כספי המתדלק ומשרד התחנה באיומי רובה ולבסוף ירו שניהם במתדלק בערפו והביאו למותו. המבקש החל לרצות את מאסרו האמור ביום 2.2.1999 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 1.2.2024, כך שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו (בניכוי מנהלי) ביום 16.4.2015.

3.

הוועדה החלה לדון בעניינו של המבקש ביום 13.4.2015 והונחו לפניה מידע בדבר העבירות שביצע המבקש ונסיבותיהן, דו"חות סוציאליים עדכניים, אבחון פסיכולוגי, תכנית שיקום מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), עמדת משפחת הקורבן ודו"ח מפקד בית הסוהר.

בדו"ח סוציאלי מיום 23.3.2016 ציינו גורמי הטיפול כי במהלך מאסרו שולב המבקש בהצלחה בטיפול קבוצתי ובהמשך עבר גם לשיקום פרטני, וכן הוכיח יכולות תעסוקתיות גבוהות לאורך זמן באגף השיקום. גורמי הטיפול התרשמו כי המשיב "עבר תהליך משמעותי של הרחבת היכולת לתת אמון ולהסתכלות מורכבת על החיים", וכי כיום הוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו ומביע חרטה עמוקה ואמפתיה כלפי קורבן העבירה.

באבחון פסיכולוגי מיום 13.5.2015 נקבעה מסוכנותו של המבקש בחלקו התחתון של הטווח הבינוני, תוך שצוין כי הערכה זו מושפעת בעיקר ממשתני עבר. מהאבחון עולה כי המבקש נתרם באופן משמעותי מהטיפול שעבר במהלך המאסר ונראה כי מסוכנותו אכן פחתה משמעותית עם השנים. עם זאת, צוין כי המבקש הינו בעל נטייה חשדנית שייתכן כי מגבילה במידה מסוימת את מידת תרומתו של הטיפול עבורו, וכן כי הוא מתנהל באופן הגנתי יחסית כך שלא ניתן לשלול שעדיין נוכחת אצלו מידה של עמדות חברתיות שליליות. עוד עלה באבחון כי המבקש מדחיק קשיים רגשיים ותחתם מציג תמונה אמוציונאלית נורמטיבית וחיובית באופן לא מציאותי.

ביום 14.12.2015 הגישה רש"א תכנית שיקום ל משך שנתיים עבור המבקש, כאשר בשנה הראשונה התכנית אינטנסיבית יותר ו אילו בשנה השנייה, וככל שיעמוד המבקש בתנאים שנקבעו, תישקל הקלה בה. על-פי התכנית, המבקש ישתתף במפגשים שבועיים של קבוצה ייעודית לאלימות כללית המתקיימת ברש"א מחוז צפון, ובטיפול פרטני פסיכו-סוציאלי שבועי אצל עובדת סוציאלית. צוין כי המבקש יועסק כעובד מפעל במשרה מלאה ויציג תלושי שכר באופן סדיר, והומלץ כי ישהה במעצר בית לילי.

משפחת הקורבן הגישה לוועדה את עמדתה ביום 8.3.2016 והביעה את התנגדותה לשחרורו המוקדם של המבקש.

לוועדה אף הוגשו ידיעות מודיעיניות חסויות המלמדות על התנהגות שלילית מצד המבקש במהלך מאסרו, ומדו"ח מנהל בית הסוהר עולה כי ביום 4.1.2016 אף נרשמו לחובת המבקש עבירות משמעת, בין היתר בשל התנהגות כוחנית.

4.

לאורך הדיונים הביעה המדינה התנגדות לשחרורו המוקדם של המבקש. זאת נוכח חומרת העבירה שביצע המבקש, המידע המודיעיני בעניינו המצביע על התנהגות שלילית במהלך מאסרו, ההסתייגויות שצוינו בחוות הדעת המקצועיות באשר לתהליך הטיפולי שעבר ותוצאותיו חרף כך שבהתרשמות כללית עבר המבקש תהליך חיובי, ומסוכנותו שהוערכה בחלקו התחתון של הטווח הבינוני. עוד טענה המדינה כי תכנית השיקום מטעם רש"א איננה נותנת מענה למלוא תקופת התנאי (עד שנת 2024), אלא לשנתיים הראשונות למן שחרורו של המבקש על תנאי בלבד. לגישת המדינה, שחרור המבקש כבר עתה יפגע קשות באמון הציבור במערכת המשפט, לאור נסיבותיהן החמורות של העבירות בהן הורשע, ותקופת המאסר הקצרה יחסית בה יישא המבקש בפועל.

5.

ביום 30.5.2016 דחתה הוועדה את עמדת המדינה והורתה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים. הוועדה מצאה כי לא תיפגע טובת החברה באם ישוחרר האסיר בשלב זה, היות שעשה שינוי משמעותי וקבוע בחייו. הוועדה קבעה כי למבקש אין רקע של התנהגות שלילית או חומר מודיעיני משמעותי לאורך תקופת מאסרו הארוכה עד כה, ומצאה כי "מסוכנותו נמוכה, אם בכלל". לגישתה, תכנית השיקום שהציעה רש"א נותנת מענה להסתייגויות שעלו באבחון הפסיכולוגי שנעשה למבקש. הוועדה הבהירה כי היא רואה בהחלטתה משום איתות למבקש עצמו ולאסירים אחרים לשקול בחיוב ליטול חלק בהליך שיקום משמעותי בתקופת מאסרם, משיראו כי הדבר ייזקף לזכותם כאשר ייבחנו בקשותיהם לשחרור מוקדם.

6.

על החלטה זו של ועדת השחרורים הגישה המדינה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בטענה כי אין די במידע שהונח בפני הוועדה כדי לאיין את מסוכנותו של מי שנטל חיים בעבר ולא נתרם עד כה מתהליכי הטיפול באופן מוחלט. בפסק דינו מיום 17.7.2016 קיבל בית המשפט את עמדת המדינה וביטל את החלטת הוועדה שחרגה, לשיטתו, באופן ממשי ממתחם הסבירות. בית המשפט קבע כי המידע שהונח בפני הוועדה אינו מעיד כי המבקש ראוי לשחרור, וכי מטרידה העובדה שגם לאחר שעבר הליכי שיקום עדיין מעלים גורמי הטיפול הסתייגויות שונות לגביו: נטייה להציג עצמו באופן חיובי ולא מציאותי, נטייה לחשדנות וציפייה שלילית מהאחר, ותפיסה הנובעת מהסביבה בה גדל שכללה מוכנות לעבור על החוק והתנהגות אלימה. בית המשפט ציין כי הגורמים הטיפוליים והאבחוניים בשרות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) אמנם מתרשמים כי מסוכנותו של המבקש פחתה עם השנים, אולם אין ביכולתם לשלול שעדיין מצויה בו מידה של עמדות חברתיות שליליות וקשיים נפשיים שלא קיבלו התייחסות כנה בטיפול. בית המשפט עמד על העובדה כי בהערכת הסיכונים המקיפה שנעשתה למבקש נמצא כי קיימת מסוכנות בינונית, גם אם בטווח התחתון שלה:

"בכל הכבוד הראוי נראה לנו, כי בביצוע עבירות כה חמורות, היה על המשיב להציג הליך טיפולי בעל תוצאות מובהקות יותר והתנהגות ללא רבב, שילמדו על איון מסוכנותו עת מוחזר הוא לחיק החברה. מסוכנותו העדכנית המצויה עדיין בתחום הבינוני, מלמדת כי אין זה המצב. גם סימני השאלה העולים מחוות דעת גורמי הטיפול מחזקים את הספק הן בדבר היותו של המשיב ראוי לשחרור והן בשאלת מסוכנותו הציבורית."

בית המשפט הבהיר כי עניינו של המבקש נכנס לטעמו לגדרי סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ), משמדובר במקרה בעל חומרה ונסיבות מיוחדות בו שחרור מוקדם עלול לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהתרעת הרבים. לשיטת בית המשפט, שחרורו המוקדם של המבקש יציג יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר בגינה, לבין תקופת המאסר שיישא בפועל. בית המשפט הוסיף כי "ככל שבעתיד תפחת רמת המסוכנות וניתן יהיה לקבוע כי עבר את הטיפול המיטבי ההולם את מצבו, לא תהיה מניעה מלשוב ולשקול את שחרורו המוקדם, בתנאים ועפ"י תכנית מתאימה, ככל שיקבעו כאלה".

7.

על פסק דין זה הגיש המערער את בקשת רשות הערעור דנן. לגישתו, עניינו מעורר סוגיות משפטיות מהותיות וכלליות: באשר להיקף ההתערבות הראוי של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות ועדת השחרורים; באשר למעמדו של מידע מודיעיני ישן במסגרת הערכת מסוכנות נוכח העובדה שהמבקש יוצא לחופשות ואף יוצא לעבודתו באופן עצמאי מדי יום; בנוגע לנטל המוטל על מי שמרצים מאסר בגין עבירות חמורות או בעלי יתרת מאסר ארוכה להציג הליך טיפולי בעל תוצאות מובהקות והתנהגות ללא רבב – שהרי גורמי הטיפול ממליצים למעשה על שחרורו של המבקש בשחרור מוקדם למטרת שמירה על הרצף הטיפולי לאחר שהמבקש השלים את שלבי השיקום המוצעים בשב"ס והוא מוכן לשלב של שחרור הדרגתי ומבוקר בסיוע גורמי רש"א; וכן ביחס לאופן החלתו של סעיף 10א לחוק שחרור על-תנאי. עוד טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט קמא יצר מצב אבסורדי בו אסיר שהגיע ל"שיא" המדרג השיקומי – השיקום הפרטני – וזכה באמונה של ועדת השחרורים, מוצא עצמו חזרה בנקודה בה החל לרצות את מאסרו. עם דחיית בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, הוא הוצא מאגף השיקום משום שיתרת מאסרו גדולה מ-42 חודשים, וכך נקטע הרצף הטיפולי וטיפול ארוך ויקר שהושקע בו מטעם שב"ס יורד לטמיון. כך, ייאלץ המבקש להמתין עתה מספר שנים עד שיוכל לנסות ולקיים את הנחיית בית המשפט ולעבור "טיפול מיטבי ההולם את מצבו" כדי לשוב ולהיבחן בפני הוועדה. לאור טענתו זו, מעוניין המבקש שבית המשפט יורה על השבתו לאגף השיקום ולמסגרת השיקום הפרטני.

המדינה טוענת מצידה כי יש לדחות את הבקשה על הסף משאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שהיא מתבססת על חוות הדעת השונות שניתנו בעניינו הפרטני של המבקש ועל המשקל שמצא בית המשפט קמא לתת לכל אחד מהרכיבים העובדתיים שהובאו בפניו. לחלופין, טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות לגופה שכן בית המשפט קמא ביסס את החלטתו באופן מנומק על כלל השיקולים הרלוונטיים הנגזרים מהוראות חוק שחרור על-תנאי וחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. באשר לבקשת המבקש להשיבו לאגף השיקום, טוענת המדינה כי יש לדחותה על הסף משהיא הועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור והיא מתייחסת למעשה למצב העובדתי שנוצר לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן ככלל רק במקרה שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 4200/16 סבן נ' מדינת ישראל (30.5.2016)). הלכה זו יפה גם לבקשות שביסודן החלטה של גוף מעין-שיפוטי כמו ועדת השחרורים, ואף במקרים שבהם בית המשפט לעניינים מנהליים ביטל את החלטת הוועדה (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס

(11.3.2009); רע"ב 5610/16 מיארה נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (26.9.2016)). איני סבור כי הבקשה שלפני עומדת באמת המידה האמורה, משהיא נטועה כולה בעניינו הפרטני של המבקש.

9.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים איני מוצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. יש לזכור כי נקודת המוצא הידועה היא שעל אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש אשר נגזרה עליו, ו אינו נהנה מזכות קנויה לקיצור עונשו (בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 738–739 (1999); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 9 (11.2.2014)). המבקש ביצע עבירה חמורה ביותר ונותר לו עוד זמן ניכר לריצוי מלוא חובו לחברה, ולכך מצטרפת גם עמדת משפחת הקורבן המתנגדת לשחרורו המוקדם. במצב דברים זה, מוטל על כתפי המבקש נטל לא קל להוכיח כי הוא אכן ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. אכן, בית המשפט אינו בא בנעליה של ועדת השחרורים והתערבותו מוגבלת אך למקרים שבהם חרגה החלטתה ממתחם הסבירות או נפל פגם מהותי בשיקול דעתה (רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל (31.5.2016)); אולם בענייננו, בדין מצא בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בהחלטתה לאחר שנדרש לכלל נתוניו העדכניים של המבקש ומצא כי לא ניתן משקל ראוי לספקות העולים מהם.

10.באשר לטענות המבקש בדבר קטיעת תהליך השיקום שלו, אציין כי אמנם מדובר לכאורה בסוגיה החורגת מעניינו האישי של המבקש, אולם, כפי שטען המשיב, טענות אלו והסעד המבוקש הנלווה להן הועלו לראשונה במסגרת בקשת רשות ערעור זו, וזאת לאור העובדה שהן אכן מתייחסות למצב העובדתי שנוצר בעקבות מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. המבקש יוכל, אם ימצא לנכון לעשות כן, להגיש עתירה חדשה בענין זה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לאחר הליך ראוי של מיצוי הליכים

(השוו:

רע"ב 2849/16 אבו צעלוק נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (17.7.2016))

11.סוף דבר : לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחית.