רע"ב 6281/07 מחמד גנאיים נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא מ' בן דוד , וכב' השופטים א' אברהם וב' ארבל ), מיום 8.7.07 בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש

נגד החלטת ועדת השחרורים (עע"א 1495/07).

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של מגע עם סוכן חוץ, לפי ס' 114 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בגין הרשעתו, הושת עליו עונש של חמישים חודשי מאסר בפועל, אותו הוא מרצה כעת בכלא גלבוע. בהחלטה מיום 13.6.07, דחתה ועדת השחרורים בקשה שהגיש המבקש לשחרור על תנאי. במניין שיקוליה הביאה הועדה בחשבון את חומרת העבירה; עמדת גורמי שירות הביטחון הכללי, לפיה שחרורו המוקדם של המבקש יהיה בו כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה ובשלום הציבור; עברו הפלילי של המבקש, הכולל הרשעה בעבירת שוד, בגדרה חטף נשק מחייל; והעובדה כי זכה בעבר לשחרור מוקדם על ידי הועדה וחרף כך שב לסורו. ביום 8.7.07, בפסק הדין נושא בקשה זו, דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את עתירתו של המבקש נגד ההחלטה האמורה,

וכך פסק:

"לנוכח אופי מעשיו של העותר הנושאים מטבעם אופי קונספירטיבי וחשאי, נכונותו לשתף פעולה עם סוכני המודיעין האיראני, שקשה

להעלות על הדעת כי היא נעדרת מימד אידיאולוגי, שלא הוכח כי פג תוקפו אצל העותר, כמו גם העבירה הקודמת שגם לה גוון בטחוני, ולאור הערכת השב"כ הרי משהגיעה הועדה לכלל מסקנה כי נשקפת סכנה לציבור משחרורו של העותר, לא נוכל לומר כי החלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצונית עד ששום ועדת שחרורים סבירה לא היתה יכולה לקבל שכמותה. ניתן לומר גבי ההחלטה כי היפוכו של דבר הוא הנכון."

2.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוען המבקש, כי במסגרת עסקת הטיעון בעניינו, הושגה הבנה לפיה שחרורו המוקדם ייבחן בבוא העת לגופו; כי המעורבים האחרים בפרשה בגינה הורשע שוחררו על-תנאי, ואי-שחרורו מהווה אפליה; כי מאחר וחוות הדעת שניתנה מאת שירות הביטחון הכללי אינה מצביעה על מידע חדש – היא אינה בגדר שיקול רלוונטי אשר רשאית הועדה לשקול; כי הנחתו של בית המשפט לפיה שיתוף הפעולה עם גורם החוץ נעשתה ממניעים אידיאולוגיים הינה משוללת כל בסיס; כי לא ראוי היה ליתן משקל לעברו הפלילי, מאחר ומדובר בעבירה פלילית ולא ביטחונית, ומאחר שהתרחשה בשנת 1971. המבקש מוסיף וטוען כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות וכי ההחלטה בעניינו חורגת ממתחם הסבירות.

3.

דינה של בקשה זו להידחות. רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים בהם מדובר בבעיה משפטית בעלת חשיבות או במקרים בהם חשיבותו של המקרה הפרטני הנדון הינה כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.86)). מצאתי כי נסיבותיו של המקרה דנן אינן מעלות סוגיה משפטית מיוחדת או נוגעות לכלל הציבור, ולפיכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

למעלה מהצורך אוסיף כי גם לגוף העניין לא מצאתי כי יש עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים. בתום שני שלישים מתקופת המאסר של אסיר המרצה עונש מאסר של יותר משישה חודשים, מוסמכת ועדת השחרורים לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר (סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי")). הלכה מושרשת היא כי בית המשפט אינו נכנס בנעליה של ועדת השחרורים, ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. התערבותו של בית משפט זה בהחלטה של ועדת השחרורים, מוגבלת למקרים של חריגה ממתחם הסבירות (ראו, למשל, רע"ב 1502/06 טפלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.06), פסקה ז; בג"צ 89/01 הועד הציבורי לעינויים בישראל נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 828, 877 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 236 (2002)). בענייננו, לא מצאתי פסול בשיקולים אשר מנתה הועדה, אותם רשאית הייתה להביא בחשבון במסגרת החלטתה (סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי) או באיזון שנערך ביניהם. ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ואין עילה להתערב בה.

על יסוד האמור, הבקשה נדחית.