רע"ב 2690/08 פאדל איאד גאלב נ. ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר צלמון

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת מיום 3.3.08 בעע"א 90/08 (כבוד הנשיא, השופט מ' בן-דוד וכבוד השופטים א' אברהם וא' הלמן), אשר דחה את עתירתו של המבקש כנגד החלטתה של ועדת השחרורים שליד בית הסוהר צלמון (להלן – ועדת השחרורים) שלא לשחררו שחרור מוקדם ברישיון לפי הוראותיו של חוק שחרור על

תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן – חוק שחרור על תנאי ).

2.

ביום 9.10.07 הורשע המבקש בבית המשפט קמא, יחד עם אביו וארוסה של אחותו, על פי הודאתם, בביצוע עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335 ו-333(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ), תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 378-379 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 382א לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין, אשר בוצעו כלפי קרובי משפחתו של המבקש המתגוררים סמוך לביתו בכפר מג'אר.

על המבקש נגזר עונש מאסר בפועל בן ארבעה עשר חודשים, מאסר על תנאי בן שמונה עשר חודשים למשך תקופה של שלוש שנים כשהתנאי הוא שלא יעבור במשך תקופה זו כל עבירה אלימות למעט תקיפה סתם וקנס בסך 10,000 ש"ח.

3.

כשמלאו שני שלישים לתקופת מאסרו של המבקש, הובא עניינו בפני ועדת השחרורים, וזו דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם, לאחר ששוכנעה כי שחרורו עלול לסכן באופן מיידי וממשי את שלום הציבור בכלל ואת שלום קורבנותיו בפרט, וזאת בהתבסס על דוח שהוגש לה על ידי ועדת אלימות במשפחה (להלן – ועדת אלמ"ב ), אשר כלל חלק גלוי וחלק חסוי.

4.

כנגד החלטתה האמורה של ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירה לבית המשפט קמא. ביום 3.3.08 דחה בית המשפט קמא את העתירה, בקובעו כי החלטתה של ועדת השחרורים אינה חורגת ממתחם הסבירות, אין בה הפליה פסולה, היא מושתת על שיקולים ענייניים, להם ניתן משקל ראוי ולא נפל בה פגם המהווה עילה להתערבות בה, כדלקמן:

ועדת השחרורים שקלה את כל השיקולים הרלבנטים לשם החלטה האם העותר ראוי לשחרור מוקדם; הסיכון הצפוי משחרורו, סיכויי שיקומו והתנהגותו בכלא, ובכלל זה בחנה את חומרת העבירות שביצע, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן והעובדה שהעותר לא עבר כל טיפול בין כתלי הכלא, אשר היה בו כדי להפחית את החשש מפני סכנה עתידית להישנות העבירות."

מכאן הבקשה שבפניי.

5.

במסגרת הבקשה, טוען המבקש, תוך שהוא חוזר במידה רבה על הטענות שאותן העלה בפני בית המשפט קמא, כי החלטת הועדה שלא לשחררו, חרף שחרורם של שני שותפיו לכתב האישום, נגועה בהפליה; כי למרות דוח ועדת האלמ"ב, שציין כי המבקש אינו מעוניין במסגרת טיפולית, הצהיר המבקש על רצונו בקבלת טיפול ואף הסכים לעבור לגור במרוחק מהמתלוננת עד לתום תקופת התנאי.

6.

מוסיף המבקש וטוען כי היה על ועדת השחרורים להעביר לעיונו, למצער, תמצית של החומר החסוי בעניינו, בהתאם להוראות סעיף 17(ו) לחוק שחרור על תנאי ומשלא עשתה כן, היה על בית המשפט קמא להתערב בהחלטה.

7.

לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי יש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא.

8.

בתגובה לטענות המבקש, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף הואיל והיא אינה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ואינה מעלה נושא אחר שחשיבותו היא כללית וחורגת מעניינו הפרטי של המבקש, כפי שנדרש על פי ההלכה שנפסקה ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86) (להלן – הלכת וייל ).

9.

בנוסף, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין, הואיל ולמרות התנהגותו החיובית של המבקש במהלך מאסרו ולמרות טענותיו לפיהן הוא מוכן לעבור טיפול באלימות, הרי שנוכח דוח ועדת האלמ"ב, שניתן בהתאם לסעיף 11 לחוק שחרור על תנאי, אין מקום לשחרר את המבקש נוכח מסוכנותו לשלום הציבור בכלל ולמתלוננת בפרט. מוסיפה המשיבה וטוענת בהקשר זה כי החלק הגלוי של דוח ועדת האלמ"ב הועבר לעיונו של המבקש ואילו החלק החסוי לא נמסר לעיונו, הואיל ולשיטתה מסירת המידע הייתה פוגעת בעניין ציבורי, כאמור בהוראת סעיף 17(ו) לחוק שחרור על תנאי. המשיבה מדגישה בעניין זה כי החלק הגלוי של דוח ועדת אלמ"ב מהווה "פראפרזה" של הדוח כולו.

10.

לבסוף, טוענת המשיבה כי יש לדחות גם את טענותיו של המבקש בדבר ההפלייה כביכול בינו לבין שותפיו לכתב האישום, מן הטעמים המופיעים בהחלטה של ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט קמא.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בהליכים כגון דא אינה ניתנת על נקל, אלא במקרים המגלים שאלה משפטית עקרונית או נושא אחר שחשיבותו חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, כפי שנפסק בהלכת וייל :

"רשות ערעור אינה ניתנה כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית."

לא מצאתי כי המקרה שבפניי נופל בגדרם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, הואיל והמבקש לא הצביע על קיומה של שאלה משפטית בעלת חשיבות או נושא עקרוני אחר כאמור. לפיכך, איני מוצא מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות אלה.

12.

למעלה מן הנדרש, גם לגופו של עניין לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים. הלכה היא כי בית המשפט אינו נכנס בנעליה של ועדת השחרורים ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. התערבותו של בית משפט זה בהחלטתה של ועדת השחרורים מוגבלת אך ורק למקרים בהם ההחלטה האמורה חורגת ממתחם הסבירות [ראו למשל: רע"ב 6281/07 גנאיים נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 20.7.07) והאסמכתאות המופיעות שם]. לא שוכנעתי כי במקרה שלפניי חרגה החלטתה של ועדת השחרורים ממתחם הסבירות, ההיפך הוא הנכון, נראה כי ההחלטה בעניינו של המבקש התקבלה תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות אלו המקלים עם המבקש, תוך איזון נכון בין השיקולים השונים ובהתאם להוראותיו של חוק שחרור על תנאי. לפיכך, סבורני כי ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה.

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית.