רע"ב 9294/12 סמיר גנאמה נ. ועדת השחרורים בכלא מעשיהו

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא השופט ת' כתילי , השופטת א' הלמן, השופט ב' ארבל ), מיום 9.12.2012 בעת"א 24203-10-12. במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המבקשים – אסירים המרצים מאסר עולם שנקצב על ידי נשיא המדינה ל-30 שנות מאסר – כנגד החלטת ועדת השחרורים לדחות בקשתם לקיים דיון חוזר בבקשתם לשחרור על-תנאי ממאסר בחלוף למעלה משני שלישים מתקופת מאסרם.

לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה ושמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו היום, באנו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים המצדיק התערבותנו. יחד עם זאת, טעמינו שונים מטעמיו של בית המשפט המחוזי. לפיכך אנו נותנים רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור, אולם לגופו של עניין אנו דוחים את הערעור.

סעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) קובע כי ועדת השחרורים אשר החליטה שלא לשחרר אסיר שהגיש בקשה לשחרור מוקדם על תנאי לא תשוב לדון בעניינו. עם זאת, סעיף 19 מונה שורה של מקרים בהם תקיים הועדה, לבקשת גורמים שונים, דיון חוזר בבקשת אסיר לשחרור מוקדם על תנאי. סעיף 19(5) קובע כי אסיר עולם שועדת השחרורים דחתה בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי רשאי לשוב ולפנות לועדה בבקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי, וזאת בכפוף לכך שחלפה לפחות שנה ממועד החלטת הועדה שלא לשחררו, ובכפוף לכך ש"הועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר, המצדיק קיומו של דיון חוזר".

בחלוף למעלה משנתיים ממועד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקשים לשחרור מוקדם פנו המבקשים לועדה בבקשה לקיים דיון חוזר בעניינם. המבקשים הציגו חווֹת דעת סוציאליות חיוביות של עובדים סוציאליים וגורמי שב"ס ותכניות רש"א (רשות לשיקום האסיר) שגובשו בעניינם. ועדת השחרורים דחתה בהחלטתה מיום 9.9.2012 את בקשת המבקשים לקיים דיון חוזר בבקשתם לשחרור מוקדם וקבעה כי לא די בקיומן של חווֹת הדעת הנ"ל ובגיבושן של תכניות רש"א (רשות לשיקום האסיר) בעניינם של המבקשים, וכי "קודם לכן על המבקשים לפעול במסגרת הכלא ולעבור תכנית שיקום קבוצתית ופרטנית".

אין חולק כי בפרק הזמן שחלף ממועד מתן החלטת הועדה שלא לשחרר את המבקשים (7.12.2009) ועד למועד הגשת בקשתם לערוך דיון חוזר (11.6.2012) השתנו הנסיבות. השינוי בנסיבות מתבטא בחווֹת הדעת החיוביות שניתנו על ידי גורמים שונים בעניינם של המבקשים ובתוכניות רש"א שגובשו בעניינם. משכך, התקיימו בנסיבות העניין שניים מבין שלושת התנאים המנויים בסעיף 19(5) לחוק. השאלה הינה האם מתקיים התנאי השלישי שקבוע בסעיף 19(5) לחוק, דהיינו האם מדובר בשינוי בנסיבות שמצדיק קיומו של דיון חוזר. ועדת השחרורים סברה, כאמור, שלא די בכך ושעל המבקשים להשתלב בתכנית שיקום קבוצתית ופרטנית בטרם יוכלו לשוב ולבקש דיון חוזר לפני ועדת השחרורים.

לאחר ששקלנו את הדברים, אנו סבורים כי בנסיבות העניין מדובר בהחלטה סבירה המצויה בלב סמכותה של ועדת השחרורים ואשר אינה מצדיקה התערבותנו. נזכיר כי הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מצויה בגדרי המשפט המנהלי. בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי ועדת השחרורים ולא יחליט במקומה. תפקידו של בית המשפט מצטמצם לביקורת בשאלת סבירות החלטתה של ועדת השחרורים. ודוק, סעיף 19(5) לחוק נוקט בלשון "הועדה סברה", ומשכך הוא מקנה לועדת השחרורים שיקול דעת רחב יחסית בבואה להחליט אם מדובר בשינוי נסיבות שמצדיק דיון חוזר אם לאו, אם כי ברי שלא מדובר בשיקול דעת בלתי מוגבל.

אנו סבורים כי די היה בדברים האמורים לעיל כדי לדחות את עתירת המבקשים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וכי לא היה צורך לדון בשאלות הנוספות שנדונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, אנו סבורים כי ניתן להשאיר בצריך עיון את קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר למשקלה של הכחשתם העקבית של המבקשים בנוגע למעורבותם בביצוע העבירות, כמו גם את קביעתו כי דרוש "שינוי נסיבות ממשי ובולט" על מנת לקיים דיון חוזר בבקשה לשחרור מוקדם, ככל שמדובר באסיר עולם. קביעות אלה לא נדרשו להכרעה במחלוקת הקונקרטית שעמדה לפני בית המשפט המחוזי, ומן הראוי היה להימנע מהרחבת הדיון שלא לצורך. אשר על כן, ניתן להותיר את הדיון בנכונותן של קביעות אלה לעת מצוא.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.