רע"ב 3738/12 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופטים א' טל , ז' בוסתן , ה' עובדיה ) מיום 6.3.2012 בעת"א 51854-02-12, בגדרה התקבלה עתירת המשיב, ובוטלה החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר איילון (להלן: הוועדה ) להקדים את שחרורו של המבקש.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בפועל בן 12 שנים בגין עבירות מין רבות שביצע בבתו הקטינה במשך כשלוש שנים. המבקש הורשע על פי הודאתו בכתב האישום שהוגש כנגדו, וביום 13.2.2002 נגזר עליו מאסר בן 15 שנים מהן 12 בפועל והשאר על תנאי, וכן פיצוי בגובה 40,000 ₪ (ת"פ (חיפה) 187/01). תאריך שחרורו המנהלי של המבקש חל ביום 1.11.2012, ושחרורו המלא צפוי ביום 18.4.2013. ערעור המבקש על חומרת העונש נדחה בבית משפט זה (ע"פ 2669/02).

2.

ברקע לבקשה שלפני, החלטתה של הוועדה מיום 22.2.2012 (בישיבתה הרביעית בעניינו של המבקש) להקדים את שחרורו של המבקש ממאסר, במסגרת תוכנית טיפולית פרטית שגיבש עבורו ד"ר נמרוד שני (להלן: ד"ר שני ), ובכפוף למספר תנאים, לרבות התייצבות פעמיים בחודש בתחנת המשטרה, עמידה בסידורי הלינה והתעסוקה כפי שהוצגו בפני הוועדה, ותשלום ראשוני של הפיצוי הסמלי שהושת עליו בגזר הדין. בנימוקיה ציינה הועדה מספר שיקולים המטים את הכף לשחרור מוקדם, וביניהם, ריצוי חלק הארי מהשליש האחרון של תקופת המאסר, העובדה כי לא נרשמה כל חריגה או בעיה בעשרות החופשות שניתנו למבקש, הצעדים הממשיים שנקט על מנת לשלם את הפיצוי, והתוכנית הטיפולית שהציע הד"ר שני. זאת, על אף הערכת מרכז בריאות הנפש של משרד הבריאות (להלן: מב"ן ) את מסוכנתו המינית הנוכחית כבינונית-נמוכה, וחוות דעת הועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות (להלן: וג"ע ) שהתנגדו שתיהם לשחרורו המוקדם. כן ציינה הועדה את הערכת מב"ן לפיה, בהינתן פיקוח מוסדי חיצוני על תוכניתו של ד"ר שני, תפחת מסוכנתו המינית של המבקש.

3.

כנגד החלטה זו של הוועדה עתר בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בטענה כי הוועדה התעלמה מדו"חות הגורמים המקצועיים מהם עולה, בין השאר, כי המבקש לא מודע לחומרת מעשיו, לא לוקח עליהם אחריות כנה (כפי שאף ניתן ללמוד מהחלק החסוי בדוח הוג"ע), והשתתפותו החלקית בקבוצת הטיפול במהלך מאסרו היתה מהפה ולחוץ. עוד נטען כי הרשעה בעבירות מין מחייבת את הוועדה לנקוט משנה זהירות בכל האמור במסוכנות הנשקפת מהאסיר לציבור, וכי הסטייה מהערכת המב"ן את מסוכנתו המינית הנוכחית של המבקש כבינונית-נמוכה לא נומקה ב"טעמים מיוחדים" כנדרש בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ).

מנגד, טענה ב"כ המבקש כי יש להותיר על כנה את החלטת הוועדה על נימוקיה; כי ביני לביני הפקיד המבקש את התשלום הראשון לפיצוי הנפגעת; וכי המבקש לא יזם קשר עם הנפגעת במהלך חופשותיו, ולפיכך אין חשש שיצור איתה קשר לכשישוחרר.

4.

בית המשפט קיבל כאמור את עתירת המשיב וביטל את החלטת הוועדה. בפסק הדין נקבע, כי אמנם התערבות בית המשפט בהחלטת הוועדה היא חריגה, אולם החלטתה "סוטה ממתחם הסבירות" ומבכרת שיקולים של טובת האסיר על פני טובת הציבור. לגופו של עניין נקבע, כי לאור חוות הדעת שהתקבלו מגופים מקצועיים, ונוכח סירוב הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) לפקח על עמידת המבקש בתוכניתו של ד"ר שני (כיון שלדידם אינו מתאים להליך טיפולי בשל יחסו הבעייתי לעבירות שביצע) הרי שמדובר באסיר ברמת מסוכנות בינונית-נמוכה ולא ניתן לשחררו, בייחוד לאור אופי העבירות בהן הורשע ונסיבותיהן הקשות.

5.

מכאן לבקשה שלפניי.

בבקשה נטען, כי החלטת הוועדה והדיונים שקיימה משקפים התלבטות כנה והתייחסות מקצועית לעמדת מב"ן ווג"ע, אשר בסופן החליט הגוף המקצועי, שמומחיותו וסמכותו להחליט על שחרור אסירים, לשחרר את המבקש. עוד נטען, כי המבקש עומד לפני סיום מאסרו, וכי טובת הציבור מחייבת העדפת שחרור מוקדם בחודשים בודדים במסגרת תוכנית טיפולית העשויה להפחית את מסוכנותו, על פני שחרור במועד ללא הליך טיפולי. דא עקא, שלטובת שחרור מוקדם נדרשת הערכת מסוכנות נמוכה, שלפי מב"ן תתאפשר רק בהינתן פיקוח ממסדי חיצוני על תוכניתו של הד"ר שני, ופיקוח כאמור אינו בנמצא. בנקודה זו, גורס המבקש, מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, שכן לדידו מדובר בהתנערות המדינה ממילוי תפקידה בפיקוח על אסירים בכלל, ועל עברייני מין בפרט, שבעטייה נפגעים הציבור והאסיר גם יחד.

המשיבים מצידם, ביקשו לדחות את הבקשה על הסף בהיותה פרטנית. לגופו של ענין, שבו והוצגו הטענות לגבי גישת המבקש ביחס לעבירות שביצע; חוות הדעת המקצועיות השוללות שחרור מוקדם; והיעדר חוות דעת מוסמכת השוללת מסוכנות כתנאי לשחרור האסיר הנושא את עונשו בגין ביצוע עבירות מין על פי הוראות סעיף 12(א) לחוק.

6.

דין העתירה להידחות.

המבקש זכה ליומו בערכאה שיפוטית ומעין שיפוטית - בית המשפט לעניינים מנהליים וועדת השחרורים - וחרף נסיונו לשוות לערעורו פנים עקרוניות, הרי שבסופו של יום הבקשה אינה מגלה שאלה החורגת מעניינו הפרטי של המבקש ואינה מצדיקה ערעור בגלגול שלישי ( רע"ב 1874/11

מרקושב נ' מדינת ישראל והאסמכתאות שם (לא פורסם, 13.3.2011); רע"ב 599/11

סידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2011)). גם העובדה שבית המשפט המחוזי התערב בהחלטת ועדת השחרורים אינה עילה, כשלעצמה, למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו, לדוגמה, רע"ב 9327/06 עספור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 21.3.2007); רע"ב 8151/07

אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2007 ) ). הסוגיה של הערכת מסוכנותו של עבריין מין לצורך שחרורו המוקדם נדונה בעבר ברע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603 (2003) (להלן: עניין אסלאן ), ויישומה של הלכה זו בנסיבות המקרה דנן, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות לערער.

7.

אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בבקשה. כתב האישום בו הורשע המבקש מגולל מעשים קשים שביצע בבתו תוך ניצול גילה הצעיר ותמימותה.

מחוות הדעת של הגורמים המקצועיים - וג"ע, רש"א ומב"ן

- עולה כי המבקש לא מביע אמפתיה כלפי הנפגעת; אינו נוטל אחריות על מעשיו; רמת מודעותו לחומרת מעשיו נמוכה; קיים פוטנציאל גבוה למסוכנות בטווח הארוך והוא אינו בשל לתוכנית שיקום בפיקוח רש"א. כידוע, יש ליתן משקל לעמדתם של הגופים המקצועיים הרלוונטיים וסטייה מחוות דעתם מחייבת טעמים מיוחדים וכבדי משקל (עניין אסלאן לעיל; רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 424, 431-430 (2003)).

נוכח כל אלה, לא עלה בידי המבקש לשכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי אינו מסכן את הציבור, כנדרש בסעיף 3 לחוק, ובוודאי שלא נתמלאו בו הטעמים המיוחדים והקריטריונים הנוספים הנדרשים על פי סעיף 12 לחוק לגבי אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.