רע"ב 9327/06חאלד עספור נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת בעע"א 1645/05 מיום 26.12.05, אשר קיבלה את עתירת היועץ המשפטי לממשלה, ביטלה את החלטת ועדת השחרורים והורתה על המבקש לרצות את מלוא תקופת התנאי ששוחרר ממנה בשעתו, דהיינו 22 חודשים.

המבקש הורשע בגין עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על עבירה זו נגזרו על המבקש חמש שנות מאסר והופעל בחופף עונש מאסר מותנה בן 30 חודשים וכן הוטל על המשיב עונש מאסר על תנאי בן 20 חודשים. ועדת שחרורים שדנה בעניינו החליטה ביום 2.10.05 לשחרר את המבקש שחרור על תנאי לתקופה שמשכה 22 חודשים עד יום 4.7.05.

ביום 28.5.05 נהג המשיב במכונית כשרשיונו פסול, הוא נתקל בשוטר שהיה עסוק באותה שעה במרדף אחרי אדם אחר, והפריע לו במשימתו. מאוחר יותר אף תקף את השוטר. ביום 6.7.05 הורשע המשיב בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וכן תקיפת שוטר והכשלתו, ונידון לתשעה חודשי מאסר בפועל. עם הרשעתו פנה היועץ המשפטי לממשלה לועדת השחרורים בבקשה לבטל את השחרור על תנאי ולחייב את המשיב לשאת בכל תקופת המאסר שלא ריצה. ועדת השחרורים החליטה ביום 2.10.05 על בסיס סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), כי מדובר ב'נסיבות מיוחדות' המצדיקות ביטול חלקי בלבד של השחרור על-תנאי וקבע שהמבקש ירצה שנה אחת מתוך 22 חודשי השחרור על-תנאי.

על החלטה זו הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים. ביום 26.12.05 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת את העתירה וביטל את החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט (כבוד הנשיא מ' בן-דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם) קבע כי החלטת ועדת השחרורים הפעילה שיקול דעת באופן בלתי מאוזן ובלתי מידתי. הוסיף וקבע בית-המשפט כי החוק קובע כברירת מחדל את סעיף 20(א) דהיינו ריצוי מלא של תקופת השחרור. לעומת זאת סעיף 20(ג) לחוק קובע חריג שבחריגים, אותו יש לבחון על בסיס מכלול הנסיבות המופיעות בסעיף 9 לחוק. מניתוח התנהגותו של המבקש קבע בית-המשפט כי לא מדובר במקרה חריג והתנהגותו של המבקש הינה אנטי-סוציאלית. על כן הורה בית-המשפט לבטל את השחרור על-תנאי על מנת שהמבקש ישוב לרצות את כל 22 החודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי החלטת ועדת השחרורים אשר בחנה את מכלול נסיבות המקרה היתה סבירה ובסמכות. על כן ביטול החלטה זו על ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים בטעות יסודה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל השלכות רחבות וכל בקשתו נוגעת ליישום הלכות קיימות ובאיזון הפרטני, הנוגע לנסיבות הספציפיות שלו.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להידחות.

למבקש ניתנה הזדמנות לשנות את דרכיו ולפתוח דף חדש בחייו מחוץ לכותלי בית-הסוהר, אולם הוא לא השכיל לנצל הזדמנות זו. העבירות בהן הורשע נעשו ביוזמתו המלאה ושלא מתוך הקשר נסיבתי מיוחד המצדיק הקלה בענישה. המבקש גם לא ציין בבקשתו נסיבה שלא נשקלה על ידי בית-המשפט המצדיקה הכרעה שונה בעניינו. לאור כל זאת, הגעתי למסקנה, כי החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים הינה סבירה וראויה ואינני מוצא מקום להתערב בה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.