רע"ב 2121/08 גרשון מנשרוב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בעע"א 1992/07 מיום 4.2.2008 לפיה נדחתה עתירתו של המבקש כנגד ועדת השחרורים המיוחדת (נצרת) (להלן: "ועדת השחרורים המיוחדת") אשר החליטה על ביטול שחרורו של המבקש על תנאי.

1.

המבקש הנו אסיר עולם אשר הורשע בעבירות של רצח וניסיון לשוד בשנת 1988 ונגזר עליו מאסר עולם. עונשו נקצב ל-24 שנות מאסר ובשנת 2002 הגיש המבקש בקשה לועדת השחרורים המיוחדת (תל אביב) וביקש להשתחרר על תנאי וזאת בתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו. ועדת השחרורים המיוחדת (תל אביב) נעתרה לבקשתו ובנימוקיה ציינה בין היתר, את הסכמת בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לשחרור המבקש. תקופת התנאי עומדת על 8 שנים, קרי עד לשנת 2011.

2.

במשך תקופת התנאי הורשע המבקש פעמיים. על פי העובדות המתוארות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.2.2008, בפעם הראשונה, ביום 14.12.2006 הורשע המבקש בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ונידון לעשרה חודשי מאסר בפועל בת"פ 322/06 (שלום-קריות). על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ובמסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הומר סעיף האישום החמור של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש לעבירה של תגרה והעונש הועמד על תקופת מעצרו של המבקש עד לאותה עת, קרי, 9 חודשים. במסגרת הסדר הטיעון הודיעה באת כוחה של המשיבה 1 כי למרות שהיה מקום להגיש בקשה להפקעת הרישיון, למיטב ידיעתה היא מנועה מלהגישה כעת, שכן חלפו למעלה משלושה חודשים.

בפעם השנייה, ביום 8.3.2007 הורשע המבקש בת"פ 300/07 (שלום-קריות) בגין פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב וחבלה במזיד ברכב, ובין היתר נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל. על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ (חיפה) 2259/07. ערעורו של המבקש התקבל וערכאת הערעור ביטלה את פסק דינו של בית משפט השלום והחזירה את התיק לשמיעה מחדש בבית משפט השלום בקריות. בית משפט השלום גזר על המבקש ביום 22.10.2007 שניים עשר חודשי מאסר בפועל (בנוסף למאסר על תנאי).

3.

בעקבות אירועים אלה הגישה המשיבה 1 עתירה לביטול שחרורו על תנאי של המבקש. ביום 28.11.2007 החליטה ועדת השחרורים המיוחדת על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש אך לא למלוא התקופה (8 שנים) אלא לשש שנים.

4.

בעקבות החלטה זו של ועדת השחרורים המיוחדת עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. ביום 4.2.2008 דחה בית המשפט (סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' אברהם וא' הלמן) את העתירה. בעתירתו לבית המשפט המחוזי העלה המבקש טענות שונות שרק על חלקן הוא חוזר במסגרת בקשת רשות ערעור זו, ובהן אתמקד.

המבקש טען כי העבירות בהן הורשע אינן חמורות ולפיכך טעתה ועדת השחרורים המיוחדת שעה שהורתה על הפקעת רישיונו לתקופה כה ממושכת. עוד נטען כי הועדה לא נתנה משקל ראוי לכך שהמבקש נגמל מסמים בכוחות עצמו, הבין כי חטא וכי ברצונו לשוב לחיק משפחתו. המבקש טען כי על סמך הראיות אשר הוצגו לועדת השחרורים המיוחדת ולאור נסיבותיו האישיות היה על ועדת השחרורים המיוחדת לדחות את בקשת ההפקעה, ולחלופין להורות על הפקעת המינימום האפשרי. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש וקבע כי ככלל יתערב בית המשפט המחוזי בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים בהם חרגה הועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות. בנוסף קבע בית המשפט כי יש לתת חשיבות להרכבה המקצועי של ועדת השחרורים המיוחדת, אשר גם היא מצדיקה צמצום בהתערבותו של בית המשפט. במקרה דנן קבע בית המשפט כי ועדת השחרורים המיוחדת לא חרגה ממתחם הסבירות. נקבע, כי הוראות סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 אינן משאירות לועדת השחרורים המיוחדת שיקול דעת נרחב במקרה של המבקש שכן נגזר עליו עונש מאסר בפועל בגין אותה עבירה נוספת בת"פ 300/07 ומשכך חייבת הועדה לבטל את תקופת התנאי ורשאית היא בנסיבות מיוחדות שלא לבטל את כל התקופה, אך עליה לבטל לא פחות ממחצית התקופה. כך פעלה ועדת השחרורים המיוחדת בעניינו של המבקש, ובהחלטתה קבעה הועדה כי יש לבטל 6 שנים מתוך 8 שנות התנאי לשחרורו של המבקש. בית המשפט קבע כי אין בסיס לטענה לפיה החמירה ועדת השחרורים המיוחדת עם המבקש, סעיפים 9 ו-10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מגדירים את שיקולי הועדה בבואה לבחון את שחרורם על תנאי של אסירים ובעניינם של אסירי עולם מוסיף סעיף 10(ב) כי יש לבחון האם חל באסיר שינוי בולט בהבנת חומרת המעשים אותם ביצע והאם קיימת אצל האסיר מוכנות להשתלב בחברה ולתרום לה. בעניינו של המבקש קבע בית המשפט כי נראה שהוא מבין את חומרת מעשיו, אולם, בד בבד מעשיו הפליליים מעידים כי לא חל שינוי מבחינת מוכנותו להשתלב בחברה.

באשר לטענת המבקש לפיה הסכימה המשיבה 1 בהליכים קודמים לשליחתו של המבקש למסגרת טיפולית, נקבע כי דינה של הטענה להידחות. בית המשפט קבע כי המבקש צירף מקטעי פרוטוקול מיום 22.10.2007 שאין בהם כדי ללמד על הסכמת המשיבה 1. מעבר לכך, מעיון בגזר הדין מיום 22.10.2007 ומהפרוטוקול מיום 12.7.2007 במסגרת הדיונים בת"פ 300/07 ניתן ללמוד כי המשיבה 1 התנגדה להפניית המבקש להליך גמילה.

5.

בבקשה למתן רשות ערעור שב וטוען המבקש כי מאחר והעבירות המיוחסות לו הינן עבירות רכוש, טעה בית המשפט המחוזי שעה שלא התערב בהפקעת רישיונו לתקופה כה ממושכת. עוד חוזר המבקש על טענתו לפיה בעניינו היה מקום ליתן משקל לכך שהבין כי חטא ונטש את השימוש בסמים, המבקש מוכן להתחיל בתוכנית טיפולית, וברצונו לשוב אל חיק משפחתו. בנסיבות אלה ועל סמך הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, כך נטען, היה על ועדת השחרורים המיוחדת להפעיל את שיקול דעתה ולא להפקיע את הרישיון או לחלופין להורות על ביטול שחרורו על תנאי לתקופת המינימום, קרי 4 שנים. לטענת המבקש החלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת הינה קשה, חריגה ואינה עומדת במבחני הסבירות. בנוסף, חוזר המבקש על טענתו לפיה הסכימה המשיבה 1 כי המקרה של המבקש אינו מצדיק עונש מאסר אלא תוכנית טיפולית באמצעות שירות המבחן לצרכי גמילה. לבסוף סבור המבקש כי הטיעונים המועלים בבקשה מעוררים שאלות משפטיות כבדות משקל שיש לתת עליהן את הדעת.

6.

דינה של הבקשה להידחות. רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, הדן בעתירתו של אסיר, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 9327/06 עספור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.3.2007)). הבקשה בעניינו של המבקש מבוססת על נסיבותיו האישיות ולאלה אין השלכות כלליות החורגות מעניינו של המבקש עצמו.

בבקשה, טוענת כאמור, באת כוחו של המבקש כי לועדת השחרורים המיוחדת שיקול דעת אם להפקיע או לא להפקיע את הרישיון. טענה זו נסמכת על קביעתו של בית משפט זה בבג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 29.7.1997). באת כוחו של המבקש טוענת כי בעניינו של המבקש יש להפעיל שיקול דעת נוסף ולא להפקיע את הרישיון או לחלופין להורות על הפקעת המינימום האפשרי. דין הטענה לפיה יכולה הועדה שלא להפקיע את הרשיון כליל – להידחות. ביום 1.1.2002 נכנס לתוקפו חוק שחרור על תנאי ממאסר. על פי החוק הישן הייתה ועדת השחרורים יכולה להפקיע את הרישיון או להימנע מכך ואולם, על פי החוק החדש, מצטמצם שיקול הדעת של הועדה, במקרה של אסיר ששוחרר על תנאי וביצע עבירה נוספת, רק ליכולת לקבוע בנסיבות מיוחדות כי האסיר ששחרורו בוטל יישא תקופת מאסר קצרה מאורך התנאי, אולם לא פחות ממחציתו (ראו רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה , פ"ד נח(1) 880 (2003)). מכאן שצדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לאור הוראות סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר לא היה לועדת השחרורים המיוחדת במקרה דנן שיקול דעת נרחב נוכח הרשעתו של המבקש בת"פ 300/07 והעובדה שנגזר עליו מאסר בפועל.

באשר לטענת באת כוחו של המבקש כי במקרה של המבקש היה מקום להורות על הפקעת המינימום, קרי 4 שנים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממתחם הסבירות בכדי שבית המשפט יוכל להתערב בהחלטתה. במקרה דנן שקלה ועדת השחרורים המיוחדת את העולה מהדו"ח הסוציאלי בעניינו של המבקש, הקובע כי מדובר באדם המכור לסמים שנים רבות ואינו רואה מקום להשתלב בתוכנית גמילה. מאידך, שקלה ועדת השחרורים המיוחדת את אורכה של תקופת התנאי, טענתו של המבקש כי ביכולתו להיגמל בכוחות עצמו, ופנייתה של רעייתו של המבקש שהביעה את רצונה לשוב ולחיות עם המבקש ולבנות עימו יחד חיי משפחה. ועדת השחרורים המיוחדת קבעה כי באיזון הדרוש בעניינו של המבקש יש להורות על ביטול שחרורו של המבקש על תנאי לתקופה של 6 שנים. אינני רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלא מצא מקום להתערב בקביעת הועדה.

גם דינה של הטענה לפיה הסכימה המשיבה 1 כי במקרה של המבקש לא מוצדק להטיל עונש מאסר ויש לבחור בתוכנית טיפולית, להידחות. גם בפני בית משפט זה, בדומה להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי הציג המבקש מקטעי פרוטוקול מיום 22.10.2007 אשר אין בהם ללמד על הסכמת המשיבה 1. מעבר לכך לא צורף כל מסמך שיש בו ללמד על הסכמת המשיבה 1 לשליחתו להליך השיקומי.