דנג"ץ 9935/03 סולימאן אל -עביד נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו לא נתקבלה עמדת העותר כי נוהלי החטיבה לפסיכיאטריה משפטית שליד בית הסוהר "איילון" המסונפת למרכז בריאות הנפש באר-יעקב (להלן: מב"ן ), בדבר ההשפעה המיוחסת להכחשת העבירה מצד עבריין מין על הערכת מסוכנותו, לצורך המלצת מב"ן להוצאתו לחופשה, לוקים בחוסר סבירות. בהחלטת כבוד הנשיא

הועברה העתירה לעיוני.

2.העותר, שהורשע באינוס וברצח, מרצה עונש מאסר עולם שלא נקצב. הוא נתון במאסר מזה כאחת-עשרה שנים. הוא עומד בהכחשתו ביחס לביצוע העבירות שבהן הורשע, ועד כה טרם יצא לחופשה. השאלה אם ניתן להוציאו לחופשה נדונה פעמים מספר לפני הוועדה לבחינת יציאה לחופשה של אסירי עולם (להלן: הוועדה ). על-פי הנחיות נציבות בתי-הסוהר, בטרם תאושר חופשה לאסיר שהוא חולה נפש או שהורשע בעבירת מין, נדרשת חוות-דעת של מב"ן בשאלת מסוכנותו של האסיר והאפשרות להוציאו לחופשה. ביום 1.9.2000 התכנסה הוועדה לדון בעניינו של העותר. מב"ן התנגדה להוצאת העותר לחופשה בנימוק, שלנוכח העובדה שהעותר מכחיש כי ביצע את מעשי העבירה שבהם הורשע, לא ניתן לשלול את מסוכנותו. עמדה זו התבססה על נוהלי מב"ן, שבחלקם הנוגע לענייננו קובעים לאמור:

4.בגיבוש ההערכה המקצועית בשאלת "היעדר מסוכנות" של הנבדק, יתנו הבודק או הצוות הרב מקצועי, לפי העניין, משקל מרכזי ועיקרי לעובדת הכחשת ביצוע העבירה על ידי הנבדק.

5.במידה שהבודק או הצוות הרב מקצועי לא השתכנעו מהחומר שנאסף בדבר העדר מסוכנות לציבור מנבדק המכחיש את עבירת המין, הרי שאין להמליץ על שינוי קטגוריה, יציאתו לחופשות, יציאתו לשיקום ושחרור מוקדם.

בקבלה את המלצת מב"ן החליטה הוועדה, שלא לאשר לעותר יציאה לחופשה ולשוב ולדון בעניינו, כמקובל, מקץ שישה חודשים.

3.כנגד ההחלטה האמורה של הוועדה הגיש העותר עתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי. טענתו העיקרית הייתה, כי בהסתמכה על הכחשת העבירות על-ידיו, כעילה המצדיקה למנוע את הוצאתו לחופשה, אין מב"ן נוטלת אחריות מקצועית להערכת מסוכנותו ואינה מתמודדת עם הבעייתיות שמעורר אסיר הטוען לחפותו. בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע, כי עמדת מב"ן היא עמדה מקצועית סבירה. העותר ביקש רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי. הרשות ניתנה לו; בית-המשפט העליון דן בערעורו ופסק לדחותו. בפסק-הדין (מפי השופטת ביניש ) נקבע כי אין יסוד לפקפק במקצועיות של מב"ן, כגורם המופקד על הערכת מסוכנות; זאת לאור מומחיותו של מב"ן והניסיון המעשי הייחודי שלו. יצוין כי בית-המשפט בחן את גישת מב"ן, שככלל לא ניתן לשלול את מסוכנותו של אסיר עבריין מין, כל עוד הוא מכחיש את ביצוע העבירה, ועל-כן אין להמליץ על יציאתו לחופשה. לאחר בחינה מפורטת של עמדה זו - הן כשלעצמה הן בראי הביקורת עליה - הגיע בית-המשפט למסקנה כי גישת מב"ן מבוססת על נימוקים כבדי משקל ומעוגנת היטב בספרות המקצועית. על יסוד זה נקבע, כי גישתה העקרונית של מב"ן היא סבירה. עם זאת נקבע כי על מב"ן מוטלת חובה לבחון את מקרהו של כל אסיר כזה לגופו ולהיווכח אם אין נתונים המצביעים על היותו מקרה חריג, שחרף הכחשת ביצוע העבירה ניתן להעריך את מסוכנותו. בהקשר זה צוין, כי גם לפי עמדתה של מב"ן, הכחשת ביצוע העבירה מקימה רק חזקה בדבר חוסר אפשרות להעריך את מסוכנות האסיר. עוד נקבע בפסק-הדין, כי חוות-הדעת המוגשת לוועדה על-ידי מב"ן - הגם שהיא בעלת המשקל הרב ביותר - אינה השיקול היחיד והבלעדי שעל הוועדה לשקול בגיבוש החלטתה הסופית אם להוציא את האסיר לחופשה. ביחס לעניינו האינדיווידואלי של העותר נקבע, כי הגם שלא נמצא מקום להתערב בעמדת מב"ן, שלא ניתן לשלול את המסוכנות הצפויה מן העותר אם יוצא לחופשה, מתקיימים שיקולים נוספים העשויים להצדיק את הוצאת העותר לחופשה - ולוא גם בתנאים מגבילים - וכי בדיוניה הבאים בעניינו של העותר מוטל על הוועדה להתייחס גם לשיקולים נוספים אלה.

4.בעתירתו לקיום דיון נוסף חוזר העותר וטוען כי גישת מב"ן - שבהערכת מסוכנותו של אסיר שהורשע בעבירת מין יש לייחס משקל מרכזי ועיקרי לעובדה שהאסיר מכחיש את ביצוע העבירה שבה הורשע - לוקה בחוסר סבירות; וכי בקבלתה של גישה עקרונית זו בפסק-הדין יש משום פסיקת הלכה קשה, המשפיעה על מצבם של אסירים רבים הטוענים לחפותם. הלכה זו, לטענתו, אף סותרת את פסיקת בית-המשפט ברע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (2) 603. העותר משיג גם על הנחת בית-המשפט בדבר מומחיותה המקצועית של מב"ן. על-פי הכשרתם המקצועית וניסיונם של אנשיה ניתן אמנם לקבל כי מב"ן אמונה על הערכת מצבם של אסירים שהם חולי נפש. אך כשהיא מחווה את דעתה בשאלת מסוכנותו של עבריין מין שאינו סובל ממחלת נפש - ואפילו הוא לוקה בהפרעת אישיות כזו או אחרת - אין מב"ן פועלת בתחום מומחיותה המקצועית. בנוסף טוען העותר כי פסק-הדין לא נתן את המשקל הראוי לביקורת על עמדת מב"ן, שלפיה קיימים בידי הבודק הקלינאי כלים מספיקים כדי להעריך מסוכנות גם ללא הודאה של האסיר בביצוע העבירה שבה הורשע, ואין לומר כי הכחשת ביצוע העבירה חוסמת את הדרך בפני הערכת המסוכנות. כן הוא טוען כי אף שמב"ן אינה גורסת עוד (להבדיל מעמדתה בעבר) כי קיימת חזקה חלוטה שלא ניתן להעריך את מסוכנותו של עבריין מין מכחיש, הרי שבפועל היא פועלת לאורה של חזקה כזו. שכן, הלכה למעשה, עבריין מין המכחיש את עבירתו מעולם לא זכה להמלצה חיובית לחופשה מטעם מב"ן, ולדעת העותר, כל עוד יתמיד אסיר כזה בהכחשתו, אף בעתיד הוא לא יזכה לחופשה. תוצאה זו, טוען העותר, פוגעת פגיעה לא-מידתית באסירים המאמינים בחפותם.

5.דין העתירה להידחות. אינני סבור כי קיימת סתירה בין קביעת פסק-הדין שעמדתה האמורה של מב"ן היא סבירה לבין הנאמר בפרשת אסלאן . אכן, בפסק-דינו בפרשת אסלאן ציין השופט אור , כי מתקבל הרושם שאצל מומחי מב"ן קיימת "מעין חזקה חלוטה", שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של עבריין מין המכחיש את ביצוע העבירה; ועל רקע התרשמות זו העיר כי "דומה שראוי לבחון עניין זה מחדש לאור ראיות של אנשי מקצוע" (שם, עמ' 613). אלא שמפסק-הדין נשוא העתירה עולה כי בית-המשפט אכן נתן את דעתו להערות שנכללו בפסק-הדין בפרשת אסלאן . בית-המשפט נכנס לעובי הקורה ובחן את עמדת מב"ן לעומקה. נמצא כי פסק-הדין נשוא העתירה אינו סותר את פסק-הדין בפרשת אסלאן , אלא צועד בנתיב שהותווה בפסק-הדין האמור. ביתר טענותיו של העותר לא ארחיב. הן הועלו לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון המקורי, ובפסק-הדין ניתנו להן תשובות מנומקות ומשכנעות. טענות העותר לא שכנעוני כי בהכרעת בית-המשפט יש משום קשיות, או כי קיים טעם אחר המצדיק לשוב ולדון בסוגיות שהועלו בהרכב מורחב של שופטים (השוו: דנג"ץ 2353/03 מדינת ישראל נ' אסלאן , תק-על 2003(2) 3060, מפי השופט חשין ).

העתירה נדחית.