בש"פ 7557/11 גדי לומלסקי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מתאריך 3.10.2011 (כב' השופט צ' קאפח ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ההחלטה בתיק זה התעכבה נוכח בירורים שונים שנערכו בעקבות הדיונים שקיימתי בערר, הכל כמבואר בהמשך.

להלן יובאו הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.

בתאריך 8.8.2011 הוגש נגד העורר כתב אישום, המחזיק חמישה עשר אישומים, ומייחס לעורר שורה של עבירות אינוס (לפי סעיף 345(א)(4) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), מעשה מגונה בנסיבות אינוס (לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) ל חוק העונשין ), ופגיעה בפרטיות (לפי סעיף 5 בנסיבות סעיף 2(3) ל חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ).

3.

אישומים 14-1 עניינם בעבירות שנטען כי העורר ביצע, בין השנים 2011-2010, במטופלות שהיו תחת השגחתו במסגרת תפקידו כאח במחלקה מסוימת (להלן: המחלקה ) בבית החולים תל-השומר, שבו הוא עובד משנת 1991.

מכתב האישום עולה כי בשישה אירועים שונים, עת עבד העורר במשמרת לילה במחלקה, הוא ניגש אל מטופלות שונות שאושפזו במחלקה, ניצל את היותן רדומות, הסיט את תחתוניהן וצילם את איבר מינן החשוף ממרחק קצר, וכן חלקים נוספים מגופן החשוף, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שקיבל מבית החולים לצרכי עבודתו. בחמישה אירועים נוספים, כך על-פי כתב האישום, החדיר העורר את אצבעותיו לתוך איבר מינן של מטופלות במטרה לפסקו, וצילם אותו באמצעות מכשיר הטלפון. עוד מתוארים בכתב האישום שלושה אירועים נוספים שבהם ניגש העורר אל מטופלות, הסיט את החלוק שלבשו, חשף חלקים שונים מגופן וצילם את החלקים החשופים באמצעות מכשיר הטלפון הנ"ל.

האישום החמישה-עשר עניינו בכעשרים אירועים נוספים שהתרחשו על-פי הנטען בין השנים 2008 ל-2011 במקומות שונים, הן בתחומי בית החולים הן במקומות ציבוריים אחרים. על-פי המתואר באישום זה, במספר רב של הזדמנויות צילם העורר את אבריהן המוצנעים של נשים שונות ללא ידיעתן, באמצעות הושטת ידו אל מתחת לחצאיתן.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המדינה כי בידיה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, הכוללת בין היתר: הודאות מפורטות של העורר עצמו, תמונות אשר הופקו ממכשיר הטלפון הנייד של העורר וכן הודעות מפורטות של מספר מתלוננות שאותרו. כן טענה המדינה כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, ועל כן קמה בעניינו עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

5.

לקראת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר שהגיש שירות המבחן נכתב כי קיים פער משמעותי בין האמון שניתן בעורר לבין יכולתו לפגוע באחרים ללא ידיעתם, פער אשר מגביר את הסיכון הנשקף ממנו. עוד נכתב בתסקיר כי לא ניתן לשלול אפשרות של הישנות העבירות. נוכח כל אלה נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בעניין זה כתבה נציגת שירות המבחן כי המפקחים המוצעים (אמו של העורר, אשתו, סבו וסבתו) הם אנשים רציניים ואחראיים, אך נוכח דחפיו של העורר ויכולתו להסתיר את נטיותיו גם מפני בני משפחתו – לא ברור אם יוכלו לצמצם את הסיכון הנשקף ממנו. לבסוף המליץ שירות המבחן להתיר לעורר לצאת לראיון ב"מכון רם", המספק שירותים פסיכולוגיים בתחום המיני-חברתי, לצורך אבחון ובדיקת אפשרויות טיפול, והציע לשוב ולבחון את שחרורו של העורר לחלופת מעצר בהתאם לממצאים.

6.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתאריך 3.10.2011 עתר בא כוח העורר לשחרורו של מרשו לחלופת מעצר בבית אמו באשדוד. את בקשתו הוא נימק בעובדה כי העורר נעדר עבר פלילי, ובטענה כי מסוכנותו של העורר היא "מסוכנות ספציפית" הקיימת בתחומי בית החולים בלבד, ולפיכך ניתן לגדור אותה באמצעות חלופת מעצר ראויה, בפיקוחם ההדוק של בני משפחתו.

7.

בהחלטתו מתאריך 3.10.2011, מושא ערר זה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט נסמך בהחלטתו על תסקיר המעצר שהוגש בענייננו של העורר, שבגדרו התרשם שירות המבחן כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, אשר השכיל בעבר להסתיר את דחפיו המיניים ואת המעשים המיוחסים לו. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה, אין מקום להתיר לעורר לצאת לאבחונים ולקבלת טיפול בשל הסיכון הכרוך בשחרורו ולו לשעות ספורות (וזאת חרף המלצתו של שירות המבחן).

מכאן הערר שלפניי.

8.

בא כוח העורר אינו חולק על קיומה של עילת מעצר, ואף לא על קיומן של ראיות לכאורה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בשים לב להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

במסגרת הערר משיג בא כוח העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, על שני מרכיביה: ראשית, טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן את המשקל הראוי להמלצת הביניים של שירות המבחן, ולא איפשר את יציאתו של העורר לראיון הערכה במכון רם. לדבריו, המלצת שירות המבחן מעידה על נחיצותו של הליך טיפולי, ועל כן שגה בית משפט קמא כששלל מן העורר את האפשרות לבחון את האפשרות להתחיל בהליך כזה. בנוסף, משיג בא כוח העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה. לשיטתו, מידת המסוכנות הנשקפת מן העורר איננה מצדיקה את המשך מעצרו, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה כי העורר נעדר עבר פלילי, וכן נוכח התנהלותו במסגרת ההליכים: העורר הודה במעשים המיוחסים לו, שיתף פעולה עם חוקריו ואף פנה לטיפול פסיכולוגי. בהמשך לכך טוען בא כוח העורר כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר על ידי הוצאתו מן המסגרת התעסוקתית שבמסגרתה ביצע את מרבית העבירות המיוחסות לו, תוך שחרורו למעצר בית, בפיקוח צמוד של בני משפחתו, שנמצאו כמפקחים ראויים על ידי שירות המבחן.

9.

בדיון שנערך בפניי בתאריך 25.10.2011 טען בא כוח המדינה כי פסק הדין בעניינו של העורר צפוי להינתן בתקופה קרובה יחסית, ולכן הוא סבור כי אין מקום להתחיל את התהליך הטיפולי בשלב זה, וניתן להמתין בכך עד לאחר מתן גזר הדין או ריצוי העונש, אם וככל שייגזר עליו. עם זאת, בא כוח המדינה ציין כי הוא איננו מתנגד לבדיקת העורר על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר בתחומי בית המעצר.

בעקבות הצהרה זו – הוריתי כי העורר ייבדק על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג בתחומי בית המעצר, והחלטתי לדחות את המשך הדיון בערר עד לאחר שתוגש לי חוות דעת מקצועית בעניינו בהמשך לאותה בדיקה.

10.

בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לי מטעם העורר, מאבחן ד"ר בוריס ראוכברגר (שנפגש עם העורר בבית המעצר) כי העורר סובל מהפרעה המכונה "מציצנות", המוגדרת כנטייה חוזרת או מתמדת לצפות באנשים העוסקים בפעילות מינית או אינטימית. בחלקה השני של חוות הדעת סוקר ד"ר ראוכברגר גורמים שונים להערכת מסוכנותו של העורר, ומגיע למסקנה כי מידת הסיכון להישנות העבירות היא נמוכה. לסיום, ממליץ ד"ר ראוכברגר כי העורר יחל בטיפול תרופתי נגד דיכאון וחרדה, בשילוב טיפול פסיכולוגי-התנהגותי. כהשלמה לחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר הגיש בא כוח העורר מכתב מטעם מכון רם , המפרט את אפשרויות הטיפול בעורר במסגרת המכון.

11.

בדיון המשך שנערך בפניי בתאריך 7.12.2011 טען בא כוח המדינה כי אין להעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית הפרטית הנ"ל על-פני תסקיר המעצר שהכין שירות המבחן, וזאת נוכח העובדה כי שירות המבחן, מעבר להיותו גוף חסר פניות, הוא הגוף שהוסמך על-ידי המחוקק להעריך את היתכנותה של חלופת מעצר. בא כוח העורר טען מנגד כי מצבו של העורר טעון אבחון על ידי גורם מקצועי, ולעניין זה אין די בתסקיר מטעם שירות המבחן.

12.

בתום הדיון הנ"ל, ובהסכמת הצדדים, הוריתי על הפניית המכלול לשירות המבחן על מנת שיכין תסקיר חלופת מעצר עדכני, שיבחן בשנית את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, בין השאר על סמך חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, ויכלול התייחסות לאפשרויות הטיפול השונות בעורר.

13.

בתאריך 2.1.2012 הוגש תסקיר המעצר העדכני. על-פי האמור בתסקיר, בני משפחתו של העורר (אמו, אשתו, סבו וסבתו), אשר הביעו נכונות לפקח עליו בתנאי מעצר בית, מבינים עתה יותר (בהשוואה לרושם שנוצר בעת הכנת התסקיר הראשון, שהוגש לבית המשפט המחוזי) את חומרת מצבו של העורר. שירות המבחן מציין עוד כי העורר עצמו "אינו ער מספיק לסיכון ולבעייתיות במצבו", אך על-פי ההתרשמות העורר יוכל לגייס את הכוחות הדרושים ולהירתם לטיפול ממושך, שיפחית את הסיכון להתנהגות בעייתית מצידו. בשיחה שערך נציג שירות המבחן עם הפסיכיאטר ד"ר ראוכברגר הלה הסביר כי על העורר להתחיל בטיפול תרופתי הרגעתי באופן מיידי, במטרה להפחית את הסיכון להישנות התנהגות בעייתית, והמליץ כי במקביל יחל בטיפול פסיכולוגי-התנהגותי. ד"ר ראוכברגר הדגיש כי על העורר להימצא כל העת תחת פיקוח של מפקחים רציניים, שכן בהיעדר פיקוח מסוג זה אכן קיים סיכון במצבו. נוכח התרשמותו מן העורר ומהמפקחים המוצעים המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אמו, בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוח אשתו, אימו סבו וסבתו. עוד המליץ שירות המבחן לאפשר לעורר לצאת אחת לשבוע לטיפול ב"מכון רם".

14.

בתגובה שהגישה המשיבה לתסקיר העדכני נמסר כי היא עומדת על התנגדותה לשחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת בשים לב להתרשמותו של שירות המבחן בדבר מודעות חלקית בלבד, הן מצד העורר הן מצדם של המפקחים המוצעים, לסיכון שבמצבו של העורר. בפרט ביקשה המשיבה להדגיש את הפער שבין חוות דעתו הראשונית של ד"ר ראוכברגר, שבגדרה הגדיר את מסוכנותו של העורר כנמוכה, לבין המסקנה העולה, לשיטת המשיבה, מהערכתו המחודשת, כפי שנמסרה לשירות המבחן, ולפיה המסוכנות הנשקפת מן העורר היא משמעותית, ועשויה להוביל להישנות של התנהגות פוגענית.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בערר, שמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את חוות הדעת המקצועית ואת תסקירי שירות המבחן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות .

16.

כאמור, המחלוקת שבבסיס הערר נסבה על אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אמו, בשים לב להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. הפער שבין אורח חייו הנורמטיבי של העורר והעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, לבין ריבוי האישומים המיוחסים לו וסדרתיות העבירות הכלולות בכתב האישום – הופך את המקרה שלפני לאחד מאותם מקרי-גבול לעניין היתכנותה של חלופת מעצר. עם זאת, לאחר לבטים לא מעטים, שוכנעתי שבשלב זה אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפחית די הצורך את חשש המסוכנות. החשש האמור טבוע במקרים של עבירות מין (ראו לדוגמה: בש"פ 5062/04 אלחרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 7.6.2004);

בש"פ4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 21.7.2011) (להלן: ענין גולדמברג )) והוא מתעצם פה נוכח ריבוי האישומים המיוחסים לעורר, הדפוס הסדרתי העולה מכתב-האישום, והנסיבות שבהן נעברו לכאורה העבירות – תוך ניצול תפקידו של העורר כאח בבית החולים ומצבן הרפואי של המטופלות (השוו: בש"פ 2540/11 מדינת

ישראל נ' פלוני (לא פורסם; 7.6.2011); ענין גולדמברג הנ"ל). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הערכתו של ד"ר ראוכברגר בדבר הסיכון הנשקף מן העורר, אשר מחייב פיקוח הדוק ורציף עליו, וכן נוכח התרשמותו של שירות המבחן כי הן העורר הן המפקחים המוצעים מבינים באופן חלקי בלבד את חומרת המעשים המיוחסים לעורר ואת הסיכון שבמצבו.

17.

אל המכלול האמור מצטרפת המלצתו של ד"ר ראוכברגר שגרס כי על העורר להתחיל בטיפול תרופתי הרגעתי באופן מיידי, שכן טיפול כזה עשוי להפחית את הסיכון להישנות התנהגות בעייתית בטווח הקצר. נתונים אלה מעידים אף הם על הקושי בשחרור העורר לחלופת מעצר בשלב זה, ודאי כך טרם שנמסר כי העורר ביקש לנקוט בדרך זו.

18.

זאת ועוד – אחרת. אין חולק כי העורר זקוק לטיפול, והדבר עולה באופן ברור מחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר וגם מתסקירי המעצר. ואולם, כידוע, שלב המעצר איננו, בדרך כלל, השלב המתאים לבחינת אפשרות שילובו של הנאשם במסגרת טיפולית, שכן תהליך טיפולי מתאים יותר שייעשה בעת ריצוי העונש או לאחר מכן (ראו והשוו: בש"פ פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 15.7.2003); בש"פ 7533/10 ויניוורטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.2010); בש"פ 2540/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם; 7.6.2011)). יתכנו אמנם חריגים לכלל (אלה נקבעו למעשה בהקשר לגמילה מסמים, אך נדמה כי ניתן להקיש מהם גם לענייננו), ואולם הם מוגבלים למקרים שבהם הנאשם נתון היה בעיצומו של הליך טיפולי שהחל עוד טרם ביצוע העבירה המיוחסת לו, שאז עשוי בית המשפט להעדיף לשחררו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית על מנת שלא לפגוע בתהליך השיקום, וכן למקרים שבהם פוטנציאל ההצלחה של הטיפול הוא גבוה ביותר ויש בטיפול כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהנאשם (ראו לדוגמה: בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה

(לא פורסם; 21.3.2011)).

לאחר בחינת חוות הדעת והתסקירים הגעתי למסקנה כי החריגים הנ"ל – אינם מתקיימים במקרה דנן: העורר פנה לפסיכולוג רק לאחר שנחקר במשטרה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום; יתר על כן, התמונה העולה מתסקיר המעצר העדכני – בניגוד להמלצה הסופית של שירות המבחן – אינה מצביעה על כך שהחלופה המוצעת אכן מהווה בשלב זה מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר, מה גם שיש קושי לצפות את תוצאות הפסקת הטיפול בטרם יושלם.

19.

למען הסר ספק מוצא אני לנכון להבהיר כי ככל שהדבר יתאפשר במסגרת המעצר, ראוי שתיבחן בחיוב האפשרות להתיר לעורר להתחיל באופן מיידי בטיפול התרופתי שעליו המליץ ד"ר ראוכברגר, בפיקוח פסיכיאטרי.

20.

נוכח כל האמור – הערר נדחה. אין בתוצאה זו כדי לשלול את האפשרות לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצר העורר עד תום ההליכים, אם וככל שהליכי המשפט יתמשכו (בין היתר בשים לב לתוצאות הטיפול התרופתי, היה וזה יינתן לעורר).