בש"פ 5062/04 ריאד אלחרוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד ) מיום 23.5.04 לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים שעיקרם עבירות מין שביצע העורר לכאורה בקטינות. על-פי האישום הראשון, הגיע העורר לביתה של המתלוננת בבית שמש, לאחר ששכנע אותה כי ביכולתו לבטל כישוף שהוטל על ביתה, אם כל בני הבית יהיו נוכחים. כמתואר בכתב האישום, פנה העורר לבנותיה של המתלוננת, בנות ה – 17 וה – 15 שסיימו אותה עת להתקלח ולבשו חלוקי רחצה לגופן ואמר להן כי עליהן להיות ערומות מתחת לחלוקי הרחצה. תחילה לקח את הבת הצעירה לחדר השינה ואמר לה כי הוא מבקש לראות את נקודת החן הנמצאת במפשעתה. משסירבה, ביקש כי תקיף את הנקודה בעט. גם לכך סירבה. לאחר מכן, כך נטען, פנה העורר אל הבת השנייה, אשר לבשה לגופה תחתונים וחלוק רחצה, ואמר לה כי לא יהיו לה ילדים, כי יש לה סרטן וכי החבר שלה חולה באיידס. העורר אמר לנערה כי יוכל להוציא ממנה את הכישוף והעביר את ידיו על כל גופה וליטף אותה. לאחר מכן, כך נטען, ביקש העורר מהנערה כי תחשוף בפניו את שדיה. הנערה, אשר סברה כי העורר אכן מבקש לעשות בה כישוף כלשהו עשתה כדבריו. משסיים, אמר לה העורר כי יש צורך בטיפולים נוספים. במעשים המתוארים, כך נטען, ביצע העורר מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בנסיבות סעיף 25 לחוק; ניסיון למעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק ובצירוף סעיף 25. כיוון שהעורר הנו תושב הרשות הפלסטינית ונכנס לישראל ללא היתר כדין, ייחס לו כתב האישום כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

על-פי האישום השני, העורר ביצע עבודות נגרות בבית משפחה נוספת בבית שמש. במהלך העבודות התיידד העורר עם המשפחה ושמר עמה על קשר גם לאחר סיום העבודה. במסגרת היכרותם, נרתמה המשפחה, ובה גם הבת הקטינה, ילידת 1989 (להלן: המתלוננת ) לסייע לעורר בעריכת עלוני פרסום לעסקו ובהפצתם. על-פי עובדות כתב האישום, בתחילת חודש אפריל 2004 ביקר העורר בבית המשפחה וסיפר למתלוננת כי סבתו עוסקת במיסטיקה וכי אף הוא ניחן בכישרון לניבוי העתיד. העורר ביקש מהקטינה כי תתקשר אליו כשתהיה לבדה בביתה על מנת שיבוא לנבא את עתידה ואף הזהיר אותה פן תספר על כך לאיש, "אחרת יקרו דברים רעים". ביום 21.4.04 התקשר העורר לבית המשפחה והודיע למתלוננת, אשר שהתה אותה עת לבדה בבית, כי הוא מביא לה עלונים להפצה כפי שסיכמו. משהגיע העורר לדירה, וחרף סירובה של המתלוננת, החל ללחוץ בחוזקה את כפות רגליה בטוענה כי כך יגלה את עתידה. גם לאחר שהמתלוננת אמרה לעורר כי לחיצותיו מכאיבות לה, המשיך לגעת בכל גופה בחוזקה. בשלב מסוים, כך מתואר בכתב האישום, נטל העורר עט מהשולחן וסימן שתי נקודות בין ירכה הימני ומפשעתה של המתלוננת. העורר אמר למתלוננת לשכב פעם על הגב ופעם על הבטן, תוך שהוא מלטף את גופה מתחת לבגדיה ונוגע בשולי שדיה. כל אותה עת, כך נטען, קפאה המתלוננת על מקומה. בהמשך, טבל העורר ידיו בקערה עם מי מלח שביקש מהמתלוננת להכין עבורו, והחל מלטף את שדיה ואיבר מינה. המתלוננת סירבה להפצרותיו של העורר להתיר לו לבצע מעשים בגופה ובעוד זה מותח את רגליה, החדיר אצבעותיו לאיבר מינה משך מספר דקות. לאחר מכן, כך עולה מכתב האישום, החל העורר לנשק את המתלוננת באזור הפנימי של מפשעתה. משהתעשתה המתלוננת, אמרה לעורר כי היא מתביישת. בתגובה ענה לה כי אין לה מה להתבייש כי הוא "כמו רופא". כעולה מכתב האישום, הפצירה המתלוננת בעורר כי יעזוב את הבית ואף הראתה לו את הדרך לדלת, אולם העורר הושיב את המתלוננת על ברכיו, כופף אותה מטה ומעלה, תוך שהוא ממלמל מילים בערבית. לאחר מכן, כך נטען, הניף את המתלוננת בידיו וביקש כי תנשק אותו על מצחו. לאחר שעשתה כמבוקשו, החל מנשק אותה בכל גופה, עד שנשך את שדה ומצץ אותו בחוזקה. כמתואר בכתב האישום, הדבר היסב כאב רב למתלוננת והיא ביקשה ממנו שיפסיק. בתגובה ירק העורר לעבר השטיח ואמר כי כך הוציא ממנה את הכאב. המתלוננת הצליחה להיחלץ מאחיזתו של העורר תוך שהיא דוחפת אותו לעבר דלת הדירה. בסופו של דבר, כך נטען, עזב העורר את הדירה אך לאחר שהפציר במתלוננת כי לא תספר על האירוע לאיש. במעשים אלה, כך נטען, ביצע העורר אינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(א)(2) לחוק; מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק; וכניסה לישראל וישיבה בה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל.

בבית המשפט המחוזי התברר כי המשטרה החליטה בשלב מסוים שלא להעמיד את העורר לדין בגין האישום הראשון, אולם החלטה זו שונתה לאחר שהמתלוננת באישום השני הגישה תלונתה והסתבר כי קיים דמיון רב בהתנהגותו הפלילית של העורר בשני האישומים. לאחר דיון שקיים בפניו, מצא בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בשני האישומים וכי אין מקום בעבירות כגון אלו, בנסיבותיו של העורר, לשחררו לחלופת מעצר.

בפניי טען בא-כוח העורר כי באישום הראשון המיוחס למרשו לא נגבו עדויות מהנערות עצמן אלא אך מאימן וכי אין ראיות לכאורה לצורך מעצרו עד תום ההליכים בגין אישום זה. כן טען כי נוכח התקופה הארוכה שחלפה מאז ביצוע המעשים המיוחסים לו ונוכח הודעת המשיבה על סגירת התיק נגדו, אין כל עילת מעצר המצדיקה מעצרו בגין אישום זה. באשר לאישום השני טען בא-כוח העורר כי התלונה הוגשה על-ידי המתלוננת והוריה אך כעבור שבועיים מביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. חלוף תקופה זו, כך נטען, הביא להיעלמות ראיות חשובות לתמיכה בגרסת המתלוננת. כך, סימני הנשיכה על שדה הימני וסימוני העט על ירכה. לגישת בא-כוח העורר העדרן של ראיות אלה מנע מהמשטרה לבחון את מהימנות גרסת המתלוננת בתלונתה, אשר הרקע לה, כך לטענתו, הנו סכסוך כספי בין הורי המתלוננת לעורר. לחלופין טען בא-כוח העורר כי קיימת חלופת מעצר ראויה עבור העורר בבית גיסו במזרח ירושלים, המצאת שני ערבים תושבי ישראל ופיקדון כספי להבטחת התייצבותו למשפטו.

דין הערר להדחות. האישום השני מייחס לעורר מעשים חמורים ביותר, של אינוס קטינה וביצוע מעשים מגונים בה, תוך ניצול יחסי קרבה ואמון שנתנו בו המתלוננת והוריה ותוך עטית מעטה מיסטי להתנהגותו. המעשים המיניים המיוחסים לעורר באישום השני דומים ביותר למעשים המיוחסים לו באישום הראשון, עד כי ישנה אינדיקציה לקיומה של שיטה. טענת בא-כוח העורר לפיה כבישת עדותה של המתלוננת משך שבועיים פוגמת במהימנותה אין בה ממש לעניין הראיות לכאורה, ומכל מקום ההסבר שנתן לכך בא-כוח המדינה, לפיו משפנתה המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית נקבעה לה פגישה רק כעבור כמה ימים, יש בו כדי להסביר את מועד הגשת התלונה למשטרה. מעבר לכך, לעדות המתלוננת ניתן למצוא חיזוק גם בעדות הוריה בדבר מצבה הנפשי לאחר האירוע, בהודאתו של העורר עצמו אשר סיפר כי שוחח עם המתלוננת על נושאי מין ובדמיון יוצא הדופן לפרטי האישום הראשון. אשר על כן, אין ניתן לקבל את טענת בא-כוח העורר לפיה אין ראיות לכאורה מספיקות הקושרות את מרשו למעשים נשוא כתב האישום. העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על מסוכנות רבה שממנה מתחייב מעצר של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

מאופיים של המעשים שביצע העורר בקטינות, תוך ניצול תמימותן נלמדת מסוכנותו הרבה של העורר, לא מצאתי כי יהיה בשחרורו של העורר לחלופת מעצר כדי להשיג את מטרות המעצר. נטען אמנם כי העורר הוא איש משפחה העובד לפרנסתו, אולם יש לזכור כי את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ביצע העורר לכאורה תוך שהוא מנצל את האמון שנתנו בו המשפחות אצלן עבד כנגר.

בנסיבות אלה אין לתת בו עוד אמון, שהוא תנאי הכרחי לשחרור לחלופת מעצר.

נוכח כל זאת, הערר נדחה.