בש"פ 5248/05 מאלק מסארווה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת נ' אוהד), מיום 25.5.05 בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא מיום 10.5.05 (השופטת נ' בכור), אשר החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המיחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. על פי הנטען בכתב האישום, העורר מכר לסוכן משטרתי סמוי סמים מסוג חשיש בשתי הזדמנויות. בהזדמנות הראשונה מכר כמות סם במשקל 16.35 גרם, וכעבור שלושה שבועות, מכר כמות סם נוספת במשקל של 19.56 גרם. הסוכן מסר לעורר סך של 500 ש"ח בגין כל מכירה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. שתי הערכאות – בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי – הורו על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר זה שבפניי.

4.כפי שציין בית משפט השלום, אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בגין העבירות המיוחסות לו. בא-כוח העורר מבסס את טיעוניו, הן בערכאות הקודמות והן בפניי, על שני נדבכים. ראשית, הוא טוען, כי מרשו אינו מסוכן, ומכאן כי אין עילה לעצרו. אמנם, קמה בעניינו חזקת מסוכנות, מכוח סעיף 21(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו- 1996. ברם, בנסיבות המקרה, חזקה זו נסתרה. לדבריו, מדובר בסם מסוג חשיש, סם שאינו מן המסוכנים, בכמות קטנה יחסית, אותה החזיק העורר לשימושו האישי בהיותו נרקומן מזה זמן רב. כן טוען הוא, כי העורר מכיר את הסוכן שנים רבות וכי הם ונהגו לעשן ביחד סמים. מכירת הסם למכר, סם שנועד לשימושו האישי, אינו דומה לסחר דרך קבע. מסכם בא-כוח העורר וטוען, כי העורר הוא בן 50 ומכור לסמים, אך אינו מסוכן לביטחון הציבור.

לחלופין טוען בא-כוח העורר כי המקרה של מרשו מתאים לחלופת מעצר במוסד לגמילה. נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות ליתן לו הזדמנות לשקם את חייו. כן הוא מציין, כי מוסד גמילה מוכר הסכים לקבל את העורר לטיפולו. בהודעת הערר, ובדיון בפניי, הדגיש בא-כוח העורר כי משאלת מרשו הינה כי יוגש תסקיר מעצר לבחינת חלופת המעצר במוסד לגמילה, כפי שהוזכר.

5.מנגד, באת-כוח המדינה טוענת, כי העורר עוסק בסחר בסמים דרך קבע. בעבר הורשע בסחר בסמים, ואין הוא תואם את הדפוס הרגיל של אנשים המכורים לסם, שכן עברו הפלילי כולל בעיקר הרשעות בסחר, ולא עבירות רכוש, המאפיינות מכורים לסם. בהקשר זה יצוין, כי בעת מעצרו נתפס בביתו של העורר סכום כסף גדול. ברם, באשר למקור הכספים, התגלעה מחלוקת בין התביעה להגנה. המדינה טוענת כי הכספים מקורם בסחר בסם בו עוסק העורר בעוד העורר טוען כי הכספים התקבלו כתמורה למכירת מקרקעין על ידי אשתו.

6.לאחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים כמו גם באסמכתאות שהוגשו על-ידי באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. האינטרס הציבורי מחייב מאבק נחוש בנגע הסמים המכלה כל חלקה טובה. העורר הינו בן 50 ולו הרשעות רבות בעבירות סמים בכלל, ובסחר בסמים בפרט. רק לפני מספר שנים הורשע בעבירות סחר בסם, והושת עליו עונש של 3 וחצי שנות מאסר בפועל. בגזר הדין מיום 7.12.99 ציין בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע):

"כי ניתנו לו מספר הזדמנויות שלא לחזור לעסוק בסם, אך הוא לא השכיל לנצלן ולנטוש דרך חיים זאת, אלא הרהיב עוז ולמרות שככל הנראה נגמל מהסם ואינו משתמש באופן אישי, הוא מוצא בסם מקור פרנסה ומוכר לכל דיכפין".

דברים אלו, שנכתבו אך לפני שנים מעטות, יחד עם הנסיבות של העבירות בהן הואשם העורר בהליכים הנוכחים, אך מחזקים את החשש למסוכנות בעניינו. עברו הפלילי של העורר הינו כבד. כתב האישום שהוגש מייחס לו שני אירועים נפרדים של מכירת סם. החוק קובע כי עבירות של סחר בסמים מקימות חזקת מסוכנות וחזקה זו לא נסתרה בענייננו. כמו כן, הלכה היא כי רק מקרים חריגים ויוצאי דופן יצדיקו חלופת מעצר. ככלל, בית משפט אינו מורה על שחרור ממעצר לצורך התחלת תהליך גמילה (ראו: בש"פ 3540/05 פוזניאונסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 19.4.05) והפסיקה שנזכרה שם). המקרה שבפניי אינו נמנה עם אותם המקרים החריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר. משכך, אין מקום להזמין תסקיר מעצר (ראו: בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (טרם פורסמה, ניתנה ביום 22.6.04)).

הערר נדחה אפוא. העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.