בש"פ 2099/09 עמאד אבו סלימאן נ. מדינת ישראל

רקע

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת אהד) מיום 5.3.09 בתיק עמ"ת 820-03-09 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

ביום 23.2.09 הוגש נגד העורר ואחר כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה של סחיטה באיומים. נתנאל משטרי (להלן המתלונן ) עובד בחנות ירקות בשוק בכפר סבא, ואילו הנאשם השני עובד בחנות הסמוכה. העורר מגיע לשוק ולחנות בה עובד הנאשם השני לעיתים קרובות. בתמצית נטען, כי עובר לאירוע הסחיטה נפגע הנאשם השני באירוע אלים בו נטל חלק המתלונן , וכי על רקע אותו אירוע ניסו הנאשמים לסחוט מהמתלונן פיצוי כספי בסך 15,000 ₪, תוך איומים כי אם לא ישלם את הסכום הנדרש יבולע לו. פריט האישום השני, שאינו מתייחס לעורר, מתאר פנייה מאיימת נוספת מצד הנאשם השני. ביום 1.3.09 הורה בית משפט השלום בכפר סבא (השופט אמיר) על שחרור הנאשמים בתנאים שנועדו להבטיח התייצבות למשפט (ב"ש 2520/09). ראשית , נקבע כי המשיבה "לא הציגה ראיות לכאורה, היכולות להוות פוטנציאל סביר להרשעה של מי מהמשיבים באף אחד מהאישומים". ולפיכך "אין צורך לבחון את השאלה של עילת מעצר". שנית , מעבר לצורך - כנאמר - נקבע, כי אפילו היה מוכח קיומן של ראיות לכאורה, וחרף עברו הפלילי של העורר - לא היה מקום למעצר בפועל וניתן היה להסתפק בחלופה. בעקבות בקשה לעיכוב ביצוע, הורה בית המשפט (השופטת קרלינסקי) על שחרור הנאשמים למעצר בית בפיקוח בנות זוגם.

ג.

ערר שהגישה המשיבה התקבל (ביום 5.3.09) ביחס לעורר בלבד. נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון. בהתחשב בעברו הפלילי של העורר (לרבות עבירות איומים ואלימות), ובחלק המרכזי המיוחס לו באירוע - הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. הנאשם השני שוחרר בתנאים שנקבעו בבית משפט השלום. ביום 6.3.09 הוגש הערר דנא, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע המעצר. המשיבה הסכימה לעיכוב ביצוע ארעי (בתנאים שנקבעו בבית משפט השלום) עד לקיום דיון דחוף, וכך הוריתי בהחלטה מאותו היום; עיכוב הביצוע נמשך לאחר הדיון.

טענות הצדדים

ד.

בערר ובדיון נטען מטעם העורר, כי צדק בית משפט השלום בקבעו היעדר ראיות לכאורה לקיומה של עבירה. העורר מודה, כי דרש מהמתלונן לפצות את הנאשם האחר - אך כופר באיומים. בין היתר נטען, כי המשטרה לא הסכימה לבקשת העורר לערוך עימות עם המתלונן; כי המתלונן לא יזם תלונה למשטרה, אלא נתבקש להגישה בעקבות מידע מודיעיני, וכי העורר התייצב מיוזמתו, ומסר גרסה מלאה;

וכי גרסת עד התביעה, ערן רפואה, תומכת בגרסת העורר, שחיזוק לה מצוי גם בגרסת עד תביעה נוסף, יוסף יצחק. כן הוזכרה העובדה שהעורר משוחרר החל מיום 1.3.09, ושבית המשפט המחוזי כלל לא נתן דעתו לבחינת חלופת מעצר. השאלה, כך נטען, האם תלונת המתלונן כשלעצמה מספקת לכינון בסיס ראיות המגבש עילת מעצר. גרסת העורר עצמו היא כי נתבקש על-ידי נאשם 2 לסייע אך בלי פיצוי כספי - וכך עשה, ללא רעיון של סחיטה.

ה.

בדיון טענה המדינה, כי שני עדי התביעה, שמעדותם מבקש העורר להיבנות, לא היו עדים לאירוע הנטען, אלא עדותם מתייחסת כולה רק לרקע למקרה, ולכן אין מקום להיתלות בהם לצורך הכרעה בשאלת האיומים, מה גם שלא ברור מדוע נדרש להביא את העורר לשם בקשת פיצוי. ועוד, נטען כי העורר לא הגיע למשטרה אך מתוך פחד. כן טוענת המדינה כי באופן לכאורי, במחלוקת בין שתי הגרסאות, הכף נוטה לכיוון גרסתו של המתלונן.

דיון והכרעה

ה.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומו של המפגש מושא האישום הראשון (העורר אישר את קיומו של מפגש זה בשתי הודעותיו במשטרה). המחלוקת נסבה על הדברים שנאמרו באותו מפגש ועל משמעותם המשפטית. מחד גיסא טוענת התביעה בכתב האישום, כי העורר דרש פיצוי של 50,000 ₪ (אחר כך דיבר הנאשם השני על 15,000 ₪) והם איימו על המשיב, כי אם לא ישלם לא יוכל להיכנס לכפר סבא וגם יגיעו אליו הביתה; ואם יתלונן במשטרה, יכו אותו. דברים אלה מבוססים על הודעת המתלונן. נטען כי העורר אף דרש ממעבידו של המתלונן להעביר כספים על חשבון הפיצוי האמור מתוך משכורתו. מנגד, העורר מודה בדרישת הפיצוי, אך מכחיש כי הדרישה הייתה כרוכה באיומים.

ו.

העורר סבור כי בשאלת האיומים לפנינו גרסה מול גרסה, ללא דרך להכריע ביניהן, כיון שלמרות דרישותיהם של העורר והנאשם השני, לא נערך עימות ביניהם לבין המתלונן. לשיטת העורר, כיון שבעדויותיהם של שני העדים ה"ניטרליים", רפואה ויצחק, המאשרים את קיומה של דרישה לתשלום, אין זכר לאיומים, נשמט הקרקע מתחת גרסתו של המתלונן. גם בית משפט השלום נסמך על היעדר אזכור האיומים בעדויות חיצוניות אלה, בקבעו כי אין ראיות לכאורה להוכחת האישום.

ז.

המשיבה סבורה כי אין להידרש לעדויות החיצוניות על מנת להכריע בשאלת האיומים, כיוון שמלכתחילה אין מדובר בעדים לאירוע הסחיטה עצמו. בראיית המשיבה די בהודעתו של המתלונן על מנת להוות ראיה לכאורה להוכחת האישום. ראשית, גרסת המתלונן עקבית וזוכה לאימות בכל פרטיה (מלבד האיומים) בגרסאותיהם של העורר, הנאשם השני והעדים (נקיטה בסכום של 15,000 ₪, פניה למעביד של המתלונן לצורך ניכוי הסכום מן המשכורת). שנית, לשיטתה אין למתלונן כל אינטרס להפליל את העורר, ושלישית, גרסאותיהם של העורר והנאשם השני סותרות זו את זו; כל אחד מהם מגולל סיפור הפוך, ומטיל את היוזמה לאירוע על האחר (בעוד שהעורר טוען כי הנאשם השני הוא שביקש ממנו לסייע לו בגביית פיצוי מן המתלונן, הנאשם השני טוען כי העורר הוא שהציע לעשות סולחה בין הצדדים).

ח.

לאחר שעיינתי בראיות, סבורני - בכל הכבוד - כי צדק בית המשפט המחוזי באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, אף שאני ער לכך שהתמונה הראייתית מציבה בנושא העיקרי - האיום - גרסה מול גרסה. נראה לי כי גם מבלי להיזקק לעדויותיהם של העדים החיצוניים, לכאן או לכאן, נסיבות המקרה עצמו, המוסכמות על הצדדים, מעידות בהסתברות רבה יותר על ראיה לכאורית לגרסת המתלונן. קשה להסביר את בחירתו של הנאשם השני לצרף אליו דווקא את העורר, שעמו אין לו היכרות מעמיקה או קשר הדוק והוא אינו מעורב ישירות באירוע, על מנת שיתלוה אליו בעת פנייתו אל המתלונן בדרישה כספית, מלבד רצון לאיים על המתלונן ולהפחיד אותו ובכך לגרום לו לשלם את הפיצוי הנדרש. כמו כן, נסיבות מסירתה של התלונה יש בהן כדי לחזק את הראיות לכאורה, בעוד שהסתירות בין גרסאותיהם של העורר והנאשם השני מחלישות את התמונה שמבקשים הם לצייר.

ט.

בעניין מסירת התלונה, רכז המודיעין המשטרתי סלם כותב בזכרון דברים מ-15.2.09 כי בעקבות מידע מודיעיני שנתנאל משטרי (המתלונן) "נסחט על-ידי עימאד מטירה ונראה מפוחד ומהפחד עזב את העבודה...", הגיע אליו איש המשטרה לאימות וליזום תלונה, ונתנאל "אישר כי ניסחט על-ידי בחור מטירה ששלח מנשה צפניה (הנאשם השני - א"ר). נתנאל נראה מפוחד ופרץ בבכי. לאחר שהרגעתי אותו הסכים לשת"פ והועבר לחוקר רונן גולן להגשת תלונה". ובאשר לגרסת המתלונן, בתלונה מאותו ערב שעה 19:30, נמסר תיאור מפורט של המפגש עם העורר, שכנטען בהודעה אמר למתלונן כי אם לא ישלם את הכסף המבוקש לא ייכנס עוד לאיזור כפר סבא, וזאת "בטון חצי עצבני והגביר את הקול שלו שאני יפחד" וגם "אם אני יכנס והלך למשטרה אני יקבל מכות... (כך במקור –א"ר) אם נצטרך אנחנו נגיע אליך הביתה". באותו מועד לא ידע המתלונן את שם העורר.

י.

האמור כולל איפוא ראיות לכאורה, גם אם גרסת העורר שונה. משקיימות איפוא ראיות לכאורה כנגד העורר, נוכח עברו הפלילי המכביד – עמד משנת 1991 אחת עשרה פעמים בפני בתי משפט ולו הרשעות קודמות בעבירות רכוש, אלימות, סמים, איומים והחזקת נשק, ואף ריצה מספר מאסרים – ונוכח תפקידו המרכזי בפרשייה הנוכחית, קיימת מסוכנות המקימה עילת מעצר. עם זאת, נראה לי כי בנסיבות תיק זה יש מקום לבחון חלופה, והיה על בית המשפט המחוזי להידרש לשאלת החלופה.

י"א.

כבר עמד בית משפט זה על החשיבות שבבחינת האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו של הנאשם פחותה, כמצוות המחוקק, אף שישנם מקרים שבהם לא יתאפשר הדבר לאחר בחינה ראשונית (ראו בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט עדיאל)). בית המשפט יבחן את חלופות המעצר באופן מעמיק לאחר

שתוצג בפניו התמונה מלאה על ידי שירות המבחן (וראו דבריו של השופט (כתארו אז) חשין בבש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח (לא פורסם)).

י "ב.

על כן, הדיון יוחזר לבית משפט השלום. תסקיר שירות המבחן יוגש בתוך שבועיים, ובית המשפט ישקול ככל הנחוץ. אוסיף – בלא לטעת כל מסמרות באשר לעצם ההכרעה – כי ככלל איני סבור שחלופת מעצר בפיקוח משפחתי היא מספקת, במי שעברו מכביד כל כך, ומכל מקום יש צורך ברור בהחמרת התנאים. עד להחלטה בנושא חלופת המעצר יוותר העורר במעצר בית מלא ובפיקוח בת זוגו וערב נוסף שאינו בן משפחה שיקבע בית משפט השלום, בתוספת הפקדה כספית בסך

20,000 ₪, ערבות עצמית בסכום דומה וערבות צד ג' בסכום זה על-ידי הערב שאינו בן משפחה. הפקדת הכסף, הדרכון והערבות – תוך 4 ימים מהיום. בנוסף – ניתן בזה צו עיכוב יציאה, וככל שלעורר דרכון, יופקד. העורר מוזהר באשר לקיום תנאי מעצר הבית ככל משפטם וחוקתם. בידי המשטרה לודא קיומם על-ידי ביקורים. הערר מתקבל איפוא לפי האמור.