בש"פ 7085/06 רוסלן איווניצה נ. מדינת ישראל

א.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון-לציון (ת"פ 3779/06). כתב האישום כלל שני אישומים. כל אחד משני האישומים עניינו עבירות אלימות קשות שמהותן תובהר להלן. במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 7/8/06 קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. על בקשה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ב"ש 92824/06). הערר התברר ביום 31/8/06 בפני השופט צ' גורפינקל אשר השאיר את החלטת בית משפט השלום על כנה. על החלטה זו הערר הנוכחי.

ב.בהודעת הערר, כמו גם בטיעונו בפניי, התמקד בא-כח העורר בבחינת האפשרות להורות על חלופת מעצר, כאשר לטענתו נושא זה לא נבחן כלל על-ידי הערכאות קמא ומן הדין היה לבוחנו. העורר אינו חולק על כך כי קיימת בתיק זה תשתית ראייתית, כמו גם עילת מעצר, עדיין מן הראוי היה לשיטתו להסתפק בחלופת מעצר. העורר יכול להציע חלופה שכזו, הוריו הם אנשים נורמטיביים והם מוכנים לקבל על עצמם את ההשגחה עליו בתקופת ניהול הדיון. מכל מקום, העתירה בשלב הנוכחי היא להפנות את העותר לקבלת תסקיר מעצר ועל סמך האמור בו להחליט בסוגיה זו.

ג.באשר לפרטי המעשה שם הסנגור את הדגש על הנתונים כדלקמן: החבלות שנגרמו למתלוננת הן קלות, התעודה הרפואית איננה מצביעה על כך שהמתלוננת איבדה את הכרתה, האיום כי ברגע שיצא מן הכלא ירצח אותה, נאמר על-פי הנטען בנוכחות אנשים אחרים, למרות זאת רק המתלוננת שמעה אותו ויש בכך כדי להעמיד בסימן שאלה את גרסתה של העותרת בנקודה זו. באשר לעובדות האישום השני אשר בו מיוחסת לעורר תקיפתו של חברה הנוכחי של המתלוננת, טוען הסנגור כי בניגוד לאמור בכתב האישום, תקף העורר את המתלונן לבד ולא עם שניים נוספים.

ד.המדינה מצביעה על אופיים הכולל של המעשים שמדובר בהם כמשתקף מכתב האישום ועל האובססיביות שגילה העורר ביחסו לחברתו. מדובר במסכת אירועים ולא רק אירוע נקודתי. העורר תקף לא רק את המתלוננת, אלא גם מי שנמצא בסביבתה ולפיכך מדובר במסוכנות שאיננה ברת שליטה, וממילא אין לבחון בנסיבות אלה חלופת מעצר.

ה.עיון בכתב האישום, שעובדותיו ברובן אינן שנויות במחלוקת, מצביע על כך שלא נפלה שגגה בהחלטותיהן של שתי הערכאות שקדמו לי בדיון בתיק זה. אין מחלוקת שמילת המפתח, כאשר מדובר במעצר עד תום ההליכים על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996, (להלן: חוק המעצרים ) הינה מסוכנות. לא חומרת העבירה כשלעצמה אלא חומרתה, כמצביעה על מסוכנות. העבירות שמדובר בהן בתיק זה נמנות עם אותן עבירות שיוצרות מסוכנות סטטוטורית . המתלוננת היתה חברתו לחיים של העורר, שעל כן מדובר באלימות במשפחה ולפיכך החלופה הרלוונטית מצויה בסעיף 21 (א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. המסוכנות הסטטוטורית קמה במקרה זה גם מכוח חלופה מספר 4 שכן מדובר באלימות חמורה, ועל פני הדברים בעלת גוון של אכזריות. הסנגור טען לענין זה, כי העובדה שהמתלוננת איבדה את הכרתה, (כאמור בסעיף 1 לעובדות האישום הראשון) - רק מפי המתלוננת נשמעה ואין לכך תימוכין בתעודה הרפואית. אין צורך לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד לענין התשתית הראייתית בשלב המעצר. בית המשפט איננו נכנס לשאלת המהימנות שעל כן נקודת המוצא היא כי המתלוננת דוברת אמת. בתיק הנוכחי, אין אפילו צורך להישען על מושכלת יסוד זו, שהרי העורר הודה במרבית העובדות.

ו.יש ממש בטענת המדינה לפיה התנהלותו של העורר מצביעה על אובססיביות ובמילים אחרות על מסוכנות יתר. האובססיביות באה לידי ביטוי בכך שמעגל האלימות נפרץ, לא רק המתלוננת נפלה קורבן לו אלא גם מי שנמצא בסביבתה. באישום הראשון, נכנס העותר לביתו של "מתלונן א'" ותקף אותו על מנת לחפש את המתלוננת. ביטוי מוקצן לפריצת מעגל האלימות מצוי באישום השני. על פי האמור בו, תקף העורר את חברה הנוכחי של המתלוננת לאחר שתיאם עימו מפגש. כתב האישום מציין כי לעורר נלוו שניים נוספים וכל השלושה תקפו את העורר. העורר טוען כי היה לבדו באישום זה ועובדה זו תתברר בדיון. מכל מקום, הנזק שנגרם למתלונן הוא שבר בעצמות האף. די בנזק זה כדי להמחיש את עוצמת האלימות ואת חוסר רתיעתו של העותר מפני השימוש בה.

ז.עוד אני רואה לציין את אמירתו של העורר למתלוננת כי ברגע שיצא מהכלא הוא ירצח אותה. זוהי אמירה חד משמעית שאינה מותירה מקום לדמיון והיא מהווה ביטוי נוסף לאותה אובססיביות עליה מצביעה התביעה. העורר טען בהקשר זה כי מפתיעה העובדה שהאמירה נשמעה רק על ידי המתלוננת למרות שהיו במקום אנשים נוספים. גם טענה זו תבחן מן הסתם בבוא העת. בשלב זה, ותוך שאנו יוצאים מנקודת הנחה כי המתלוננת דוברת אמת, אין סיבה לגרוע ממשקל הדברים ומן האיום הטוטאלי הגלום בהם.

ח.על רקע כל האמור לעיל, יש לבחון את השאלה האם שגו בתי משפט קמא בכך שלא הורו על תסקיר מעצר לצורך בחינתה של האפשרות להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר. אופייה של האלימות שמדובר בה בתיק הנוכחי, כמדובר לעיל, מצביע על כך כי הדרך שבה הלכו בתי משפט קמא ראויה ונכונה. יש להבחין בין בחינת האפשרות לחלופת מעצר לבין הוראה על מתן תסקיר מעצר. החובה לבחון את האפשרות לחלופת מעצר, לעולם מוטלת על בית המשפט מכוח האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

הוראה על מתן תסקיר, מצויה בתחום שיקול הדעת השמור לבית המשפט. רק אם סבור בית המשפט כי על פני הדברים ניתן להשיג את מטרת המעצר " בדרך שפגיעתה בחרותו של הנאשם פחותה " יזקק לפן האופרטיבי ויפנה את הנאשם שמדובר בו לקבלת תסקיר כדי לבחון האם קיימת במקרה זה חלופה והאם החלופה המוצעת יכולה לענות על הצרכים. וראה לענין זה דבריו של השופט חשין:

"רק אם מגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי המסוכנות הנשקפת מן הנאשם מסוכנות היא שניתן לבטלה או להפחיתה בעיקרה - לפי המשוער - על דרך של חלופת מעצר, רק אז יבחן בית-המשפט אם חלופת מעצר המוצעת, חלופת מעצר ראויה היא בנסיבותיו של העניין" (בש"פ 5859/04 - מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח , תק-על 2004(2), 2776 בעמ' 2777).

ט.לענייננו, התמונה הכללית מצביעה על כך שחלופת מעצר איננה יכולה להוות מענה למסוכנות שבהתנהגות העורר. כל הרכיבים העובדתיים שנבחנו לעיל, קרי: ריבוי המעשים, אופייה של האלימות, חוסר רתיעתו של העורר מפני איום על המתלוננת גם לאחר שהגיעו שוטרים למקום והרחבת מעגל האלימות מצביעים על אובססיביות, העדר מעצורים ובמילים אחרות מסוכנות רבתי. לפיכך אני דוחה את הערר.