בש"פ 9536/07 נחום פילצ'ה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ) בב"ש 22014/07 מיום 6.11.2007, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו במסגרת ת"פ 8291/07.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין;

לפי הנטען בכתב האישום, העורר ונאשם 1, בתאריך 7.10.2007, בסמוך לשעה 17:45 באשדוד, ניגשו אל ס.ש (להלן: המתלונן ) ונאשם 1 ביקש מהמתלונן להראות לו מה יש לו ב"פאוץ" שנשא עימו. המתלונן סירב לכך. נאשם 1 החל למשוך בכוח את ה"פאוץ" מידו של המתלונן. בעוד המתלונן מתנגד, הכה נאשם 1 באגרוף בפניו של המתלונן וחטף מידו את מכשיר הטלפון הסלולארי, כשכל אותה עת עמד העורר בסמוך.

עוד נטען בכתב האישום, כי נאשם 1 נמלט מהמקום בריצה והמתלונן רדף אחריו, קפץ עליו והפילו ארצה. או אז, קפץ העורר על המתלונן ובעט במצחו. המתלונן נפל ארצה. נאשם 1 נמלט מהמקום כשהוא נושא עימו את הטלפון ובו בזמן העורר מכה את המתלונן באגרופים בראשו, בעיטות ברגליו, בבטנו ובגבו.

עוד נטען, כי בעוד העורר נס מהמקום והמתלונן רודף אחריו, הורה לו נאשם 1 להרביץ למתלונן. העורר הכה את המתלונן בפניו, וביחד עם נאשם 1 נמלטו מהמקום. זאת, כאשר הם נושאים עימם את מכשירו הסלולארי של המתלונן. כתוצאה ממעשים אלו, כך נטען, נגרמו למתלונן חבלות של ממש, שפשופים בזרועות, בגב ובמצח ופצע בשפתיו. כמו כן, המתלונן סבל מכאבי בטן.

עוד נטען בכתב האישום, שבסמוך לאירוע, בשעה 18:03 בקירוב, הגיע למקום צוות משטרה אשר הוזעק לאירוע. משהבחינו העורר ונאשם 1 בשוטרים, החלו לברוח בריצה, כשהם מתעלמים מקריאות השוטר לעצור. השוטר הצליח לתפוס את העורר והאחרון התנגד למעצרו, תוך שהוא נאבק עם השוטר ומשליך את מכשיר הטלפון ודורך עליו, עד אשר נכבל ונעצר בסיוע שוטרים נוספים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 6.11.2007, קבע בית-משפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ), כי קיימות ראיות לכאורה וכן קמה חזקה, שלא נסתרה, בדבר מסוכנותו של העורר. בית המשפט התייחס לטענת בא-כוח העורר לפיה הגם וקיימות ראיות לכאורה, יש להסתייג מעוצמתן, ודחה זאת על הסף. בית המשפט הסתייג מהחלופה שהוצעה על ידי בא-כוח העורר לפיה העורר ישהה במעצר בית בפיקוחם של אביו, אמו ואחיו. בית המשפט קבע כי לאור התנהגותו הלכאורית של העורר, שהתאפיינה בפעילות אקטיבית למדי, אין מקום להעניק אמון כי יקפיד לשמור על תנאי הפיקוח לאורך זמן וקיים חשש שבעצם ידיעתו כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור, עלול הוא להימלט מאימת הדין או להסתכן במעורבות פלילית נוספת, גם מתוך הערכה שאין לו מה להפסיד. העורר נאבק עם השוטר, זרק את המכשיר הנייד ודרך עליו. לכך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות, לרבות עבירות של בעילת קטינה, החזקת סם לצריכה עצמית ועבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב. אפילו תמצי לומר, כי עסקינן בעבירות שהראשונה שבהן בוצעה לפני כ- 15 שנה והאחרונה לפני כ- 5 שנים, הרי שלא ניתן לטעון כי המשיב אינו בעל עבר פלילי. עוד הוסיף, כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענת בא-כוח העורר היא, כי שגה בית המשפט עת קבע כי אין ממש בהסתייגותו מעוצמת הראיות לכאורה. עם זאת, טען, כי הדגש העיקרי הוא על דחיית בית המשפט את חלופת המעצר. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שדחה את חלופת המעצר המוצעת, שעה שהתרשם מרצינותה אולם הטיל ספק ביעילות מנגנון הפיקוח וזאת חרף העובדה שמדובר בפיקוח צמוד של ערבים. עסקינן בעורר הנעדר כל עבר פלילי רלוונטי לעובדות כתב האישום וכי שומה היה עליו לבחון חלופה למעצר ואף להזמין תסקיר מעצר בטרם תינתן החלטה לעוצרו.

מנגד, סומכת בא-כוח המשיבה את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, עילות המעצר הן ברורות ומדובר בעורר בעל מסוכנות גבוהה. לא ניתן להתייחס למעשים כמעידה ראשונה, חד פעמית. בית המשפט התרשם באופן ישיר והתקשה ליתן אמון בעורר עצמו. במידה ולא ניתן לתת אמון בעורר, הרי שהמקרה אינו מתאים לחלופת מעצר. עוד הוסיפה, כי מעבר לעבירת השוד, הרי עצם מאבקו בשוטרים מלמד כי לא ניתן לסמוך עליו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) , התשנ"ו- 1996 ס"ח 1592 (להלן: חוק המעצרים ) מורה לבית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. כך או אחרת, בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם, 3.6.2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004)). כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם בש"פ 8471/01 מוסטפא

דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2001)).

מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. בין היתר, נבחנים עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות. המסוכנות העולה ממעשי העורר היא רבה ובהתנהגותו גילה, כי הינו חסר רסן, חסר עכבות וחסר מעצורים, מזלזל בחוק ובאוכפיו - השוטרים. נראה לי כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר, זאת, בשל מסוכנותו, אשר טרם הופרכה.

העורר הורשע בעבר בגין בעילת קטינה, החזקת סם לצריכה עצמית והחזקת נכס החשוד כגנוב. בא-כוח העורר טוען כי מעשים אלו אינם רלוונטיים לכתב האישום. עם על הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. נראה לי, שיש פנים לסבור, כי הדבר עשוי ללמד על חוסר יכולתו להציב בפניו גבולות, גם אם אלו מותווים לו על ידי אחרים, כמו גם חוסר החשש מצדו להתיר הרצועה. עברו הפלילי מראה, מיניה וביה, כי אין אימת הדין שורה עליו ומשכך, אין הדבר מותיר מקום לטעמי לשחררו לחלופת מעצר. ויודגש; אין בעבירות אלו כדי לבטל את משמעותן של העבירות כנסיבה לחומרה. כאשר מדובר בעבירות כגון דא, יש ליתן ביטוי לחומרת המעשים. לכך יש להוסיף כי אין מדובר רק בביצוע עבירות על החוק, אלא בהתנהגות פרועה, פורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק. סוג זה של עבירות מצביע לא רק על הפרת החוק, אלא גם על הפרה בוטה של החובה להישמע לגורמי אכיפת החוק. העובר עבירות אלו, מעיד על מסוכנותו המובנית לשלום הציבור ובטחונו. כל האמור אינו מאפשר לתת בו את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר.

בקליפת האגוז ייאמר, כי מי שמגלה זילות כגון זו כלפי החוק ואוכפיו, המבקשים להשליט סדר במקום שמפרים אותו, חייב לדעת מראש, כי מעלה הוא על עצמו כי מסוכן הוא ובהיותו כזה, הרי שבמידה וייתפס, סיכוייו להשתחרר ממעצר קלושים וחלופת מעצר לא תאיין את מסוגלותו לשוב לסורו.

מעבר לכך, במקרה הנדון, קיים גם קיים חשש רב מפני התחמקות העורר מהליכי משפט ושוכנעתי, כי בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו ואף מטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה.

ודוק; בית המשפט רשאי אך לא חייב להורות על הגשת תסקיר מעצר (ראו סעיף 21 א (א) לחוק המעצרים).

אציין, מבלי לחדש, כי ככלל, גדר ההתערבות של בית משפט זה בשיקול דעתו של בית משפט קמא, ככל שהדבר נוגע להתאמתה של חלופת מעצר קונקרטית, ראוי כי יצטמצם למקרים חריגים בלבד. זאת, היות ובית המשפט המחוזי, בקובעו את הולמות החלופה המוצעת, בוחן מקרוב את התאמת הערבים המוצעים, ואף ניתנת לו הזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי בהליך המתקיים לשם כך בפניו. אי לכך, רק כאשר מתקיימת שגיאה בולטת וגלויה על פני הדברים, בבחירת המשמורן או בקביעת התנאים האחרים, תוצדק התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור בכגון דא (ראו בש"פ 720/04 מדינת ישראל נ' חלדון בן גמאל חביבאללה (לא פורסם, 23.1.2004).

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

הערר נדחה.