בש"פ 5978/10 יחיא אבו סבילה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 15.7.10 ומיום 18.7.10 בתיק מ"ת 209-07-10 לעצור את העורר עד תום ההליכים.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1984, הוגש כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977(להלן החוק)

448(א) רישא לחוק), תקיפת שוטר (סעיף 274(1) לחוק), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק), פציעה (סעיף 334 לחוק), חבלה במזיד (סעיף 413 לחוק), והחזקת סכין שלא כדין (סעיף 186(א) לחוק). האישום הראשון, ענייננו אירוע מיום 12.11.09 בו סימנו העורר ואחרים למתלונן – נהג מונית בן כ-71 שנה, נכנסו למונית וכיוונו אותו בנסיעה, עד שביקשו שיעצור בצד הדרך, ירדו מהרכב והחלו בהליכה מבלי ששילמו עבור הנסיעה. המתלונן יצא בעקבותיהם כדי לבקש את דמי הנסיעה; או אז נכנס העורר - כנטען - למונית והתיישב במושב הנהג, והמתלונן, בניסיונו למנוע את גניבת המונית, נעמד לפניה ונשען על מכסה המנוע; אולם העורר החל לנסוע לאט כשהוא דוחף את המתלונן, ואז נסע בפתאומיות לאחור, דבר שגרם לנפילתו של המתלונן על הכביש, ולחבלות ופצעים ברגליו. שותפיו של העורר הצטרפו אליו ונמלטו מהמקום במונית, בה היה רכוש נוסף של המתלונן – כרטיסי אשראי, רשיון נהיגה, כ-150 ₪, רדיו דיסק, מכשיר GPS , ועוד. בהמשך, הצית העורר, כנטען, את המונית, עד שנשרפה כליל.

ג.

כמתואר באישום השני, בעת שהיו בלשי המשטרה בדרכם לעצור את העורר בתום כשבעה חודשים, ביום 21.6.10 זיהו אותו נוסע ברכבו, ועצרו את רכבם מאחוריו ברמזור אדום. כאשר ניגשו אליו הבלשים, הזדהו והודיעוהו כי הוא עצור, ניסה העורר כנטען להימלט, על ידי כך שנסע במהירות קדימה, התנגש ברכב שעצר לפניו; אז נסע אחורנית והתנגש ברכב המשטרה, וחזר ונסע לפנים והתנגש ברכב שלפניו. אחד הבלשים ניסה להשתלט על העורר ולעצרו, אך זה דחפו והטיח את ראשו בחלון הרכב, כך שנפצע במצחו. אחר זאת, דחף העורר בלש נוסף והתנגד למעצר. כשלבסוף נעצר העורר, נמצא כנטען כי החזיק ברכבו סכין שלא למטרה כשרה.

ד.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בהחלטה מיום 15.7.10 נאמר, כי קיימות ראיות לכאורה, וכי עילת המעצר אינה במחלוקת. צוין, כי לעורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות אלימות קשות, והרשעתו האחרונה היתה בשנת 2007, בגין עבירה של שוד מזוין, בעטיו נגזרו עליו 3 שנות מאסר. נטען, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר. בהחלטה נוספת מיום 18.7.10 פורטו נימוקיו של בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה. נאמר, כי הבדלי הגרסאות בין שותפי של העורר לבין המתלונן בדבר זהות גונב המונית אין בהם כדי לנתק בינו לאירועים, במיוחד מקום בו העורר אינו מוסר כל גרסה, אלא כופר בעצם היותו במקום. לעניין ההצתה נאמר כי שותפי העורר מפלילים אותו בנושא זה. גם לעניין האישום השני נאמר כי קיימת תשתית ראייתית מספקת.

הערר והדיון

ה.

בערר נתבקש לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח הוריו, ונטען לכרסום בחומר הראיות. לעניין זהות גונב המונית נאמר, כי אין להקל ראש בהבדלי הגרסאות, וכי שני שותפיו של העורר נעצרו זמן רב לפניו ותיאמו גרסאותיהם כדי להפליל את העורר ולהציל את עורם. הוסף, כי לעורר אליבי באשר למקום הימצאו בערב האירוע, אותו מסר עם מעצרו, כחצי שנה לאחר הדברים, ועל כן אין לומר כי לא מסר גרסה כלשהי. כן נטען כלפי מסדר זיהוי התמונות שנערך לאחד משותפיו של העורר ללא נציג העורר, ונטען כי זה זוהם. נטען עוד, כי פעולות חקירה בסיסיות לא נעשו, כגון מסדר זיהוי תמונות למתלונן בסמוך לאירוע, ואיכון מכשירי הטלפון הסלולרי. לעניין האישום השני נטען, כי היה זה הרכב המשטרתי אשר התנגש ברכבו של העורר, וגרם לו להתנגש ברכב שלפניו, ולא כפי שתואר. הוסף, כי הפציעה לבלש נגרמה מפעולתו של בלש אחר אשר הכה על החלון באבן, ולא על ידי העורר. נטען, כי נגד העורר הופעל כוח רב במהלך המעצר, וכי הבלשים עצרוהו מתוך חשד מוטעה כי ברכבו אמצעי לחימה וסמים. לבסוף נטען, כי שתיים מהרשעותיו הקודמות של העורר ישנות מאוד, מעת שהיה קטין (שנים 2000-1999), וכי מאז עד הרשעתו בשנת 2007 לא היה מעורב בפלילים. הוסף, כי העורר התהלך חופשי משך כחצי שנה בין הארוע לבין מעצרו, אף שלמשטרה היו ידועים פרטיו.

ו.

עו"ד בן דוד טען לעורר כל הניתן, והתמקד תחילה בטענות בדבר הראיות לכאורה.

לטענתו, משנמצאו סתירות משמעותיות בגרסאות שני השותפים האחרים ואף הזיהוי במסדר על-ידי אחד מהם – חאלד – מוטל בספק ונערך ללא עורך דין, תוך שימת שמו של העורר בפי המזהים, מדובר בכרסום של ממש בתשתית הראייתית. ספציפית נטען, כי העורר הוצג כשם סמי, אך שמו אינו סמי, ולא ברור כיצד הוסק שהוא מעורב בתיק; ומכל מקום, לא הוא ששדד את המכונית אלא הנאשם אמין, שנהג בה, אשר הורשע לבסוף בגניבה ולא בשוד. יש גם הבדלי גירסאות בין שני המעורבים האחרים, כך נאמר, והעורר נקשר על-ידי אמין לפרשה רק ב- 23.11.09. עוד נטען, כי לעורר אין תיקים פתוחים (מב"דים), והוא לא הסתבך בפלילים מאז שחרורו ממאסר, למעט הנטען כלפיו בכתב האישום.

ז.

עו"ד שגב טענה למשיבה, וציינה כי יש בראיות שהוצגו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית; נאמר כי חאלד טען כל הזמן שהעורר נהג ברכב, ושאלות של מהימנות מקומן בהליך העיקרי. לעניין מסדר הזיהוי נאמר, כי הטענות נוגעות למשקל ולא לקבילות, וגם אלה מקומן בהליך העיקרי; ואף באשר להצתה, השותפים הפלילו את העורר. לגבי האישום השני, ישנן הודעות השוטרים, המפלילות את העורר. לבסוף הודגש, כי לעורר עבר פלילי מכביד למדי, ורק באפריל 2009 השתחרר ממאסרו הקודם.

הכרעה

ח.

עיינתי בחומר החקירה, ובאתי לכלל מסקנה כי יש בו כדי לבסס ראיות לכאורה המצמיחות עילה למעצר. אשר לאישום הראשון, שני השותפים (חאלד ואמין) קושרים את העורר לאירוע (הודעת חאלד מיום 15.11.09 והודעת אמין מיום

23.11.09), ואין בסתירות בדבר מקום ישיבתו של העורר ברכב ועל אודות מהלך העניינים, כדי לכרסם בראיות באופן שישמוט את הבסיס הלכאורי לעניין המעצר. זאת בפרט מקום שלמול הודעות השותפים ניצבת כפירתו של העורר בעצם היותו במקום. לעניין שמו של העורר, ב-23.11.09 מוסר חאלד מפי אמין כי המדובר בעורר – ואין חולק כי אמין מכיר את העורר; ובעימות בין חאלד לעורר ב-24.6.10 היה זיהוי ישיר פנים מול פנים. אין זו השעה לבחינת מהימנות, וככל שינוהל משפט הוכחות ייחקרו המעורבים כנחוץ ( בש"פ 11086/07

בדראן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) ; בש"פ 5470/07

חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם )) . כך גם באשר לטענות השונות בדבר מחדלי חקירה ולפגמים שנפלו במסדר הזיהוי. אשר לאישום השני דומה כי הדברים ברורים, והשוטר

אורן שיש תיאר (הודעתו מיום 22.6.10 והודעת השוטר קוסשוילי מאותו יום, וראו גם דו"ח פעולה מיום 21.6.10), כיצד נסע הרכב קדימה ואחורה עד אשר פגע ברכב המשטרה

וברכב שלפניו. באשר לאישום השלישי לפנינו הודעתו של השוטר אורן שיש, כאמור, בה הוא מתאר כיצד ניסה העורר להדפו עד שהטיח ראשו ברכב. דומה כי די באלה כדי לבסס

תשתית ראייתית לכאורית. אציין כי הפרקליטות הפנתה בדיון לשני עדים שאינם מופיעים בכתב האישום, אברהים אבו סבילה והשוטר רפאל אבוהארון, אך גם בלעדיהם סבורני ישנן די ראיות לכאורה.

ט.

השאלה הבאה היא האם במקרה זה יש מקום לחלופת מעצר. הבדיקה לעניין זה, נעשית בשני שלבים, קרי, היש מקום לחלופת מעצר בנסיבות, ואחר כך נבדקת החלופה עצמה (בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בענייננו באתי למסקנה כי בנסיבות אין מקום לחלופה. לעורר מספר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, ואת העבירה נשוא הערר עבר לכאורה זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר בין שלוש שנים לו נידון ב-2007. בנוסף, פעולותיו של העורר כאשר ניסתה המשטרה לעצרו מלמדות על מסוכנות של ממש וחשש להימלטות. קשה להלום אפשרות חלופה בנידון.

ח.

אין בידי אפוא להיעתר לערר.