בש"פ 5470/07 יואב חג'ג' נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת צפת) בב"ש 20665/06 מיום 17.5.07 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו .

ב.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. לפי הנטען באישום הראשון, נוטר העורר למתלוננת טינה מאז שמסרה לפני מספר שנים הודעה כנגדו במשטרה. במהלך חודש פברואר 2007 בשעות הלילה, ניגש העורר למתלוננת ושאל אותה היש לה כסף. משהשיבה בשלילה, משך אותה העורר לבניין סמוך וערך עליה חיפוש. לאחר שמצא בחזייתה 280 ₪ ונטלם, היכה אותה העורר כנטען בידיו וברגליו בכל גופה, סטר לה, משך בשערה ובעט בבטנה, זאת עד לעלפונה של המתלוננת ופינויה לבית חולים. לפי הנטען באישום השני, במועדים שאינם ידועים למשיבה, במהלך כחצי שנה עובר למעצרו, פנה העורר למתלוננת ודרש ממנה מדי פעם 300 ₪ על מנת לרכוש סמים, תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תמלא אחר דרישתו יהרוג אותה. במהלך חודש ינואר 2007, פנה אל המתלוננת בעודה יושבת ברכב עם פלוני, ואמר להם כי המתלוננת חייבת לו 300 ₪. המתלוננת שחששה מהעורר לא הכחישה את הדבר. פלוני ניסה להרחיק את העורר, אך העורר אמר כי לא יעזוב את המקום עד שיינתן לו הכסף, זאת תוך שהוא מכניס את ידו לכיס, כרומז שיש לו סכין, ומאיים כי יהרוג אותה. המתלוננת ביקשה מפלוני שיביא לעורר 100 ₪, זאת בנוסף ל-20 ₪ שמצא העורר בחיפוש ברכב. העורר דרש מהמתלוננת 200 ₪ נוספים, ועזב רק משהבטיחה שתביא לו את הכסף מאוחר יותר.

ג.

ביום 25.4.07

קבע בית משפט קמא, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה שיש בהן לבסס את האישומים המיוחסים לו. מחומר החקירה עולה, כי המתלוננת לא פנתה מיוזמתה למשטרה אלא אותרה על ידי צוות בילוש. תחילה סירבה המתלוננת לשתף פעולה בטענה כי היא חוששת מפני העורר, אך לבסוף נעתרה ומסרה הודעה. בבחינת חומר החקירה, לא מצא בית המשפט קמא סתירה פנימית בהודעת המתלוננת, או בין הודעתה להודעות הקרובים לה. נקבע כי "המתלוננת אמנם נרקומנית והראיות בתיק מבוססות בעיקר על עדותה, אך לא זה השלב בו נבדקת מהימנות העדים". בחקירתו שמר העורר על שתיקה. ביום 17.5.07 קבע בית משפט קמא, נוכח תסקיר מבחן שהוגש לו, ובהיות העורר צרכן סמים ובשל הסיכון הנשקף ממנו - להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים, מתוך שאין בחלופת המעצר כדי לאיין סיכון זה. בית המשפט הביא בחשבון, בעקבות תסקיר המבחן, כי העורר לא הביע נכונות להשתלב במסגרת טיפולית ארוכת טווח. מכאן הערר.

ד.

בערר נטען כי אין בראיות המצויות בתיק החקירה כדי להביא למעצרו של העורר עד תום ההליכים: עדות המתלוננת כבושה; אין חיזוקים לה בראיות חיצוניות – ולעיתים הן אף סותרות אותה; גרסתה תמוהה ובלתי הגיונית. נטען, כי הגם שאמרה שלאחר שהוכתה בידי המתלונן הובהלה לבית חולים, אין בבית החולים עליו מסרה כל רישום אודותיה. נטען, כי המתלוננת ציינה בהודעתה כי היא יצאנית הנוהגת להשתמש בסמים באופן קבוע ומתגוררת ברכבו של חבר, ונסיבות אלה יש בהן כדי להצביע על חוסר מהימנותה. עוד נטען, כי ככל שהעורר מסוכן, הרי הוא מסוכן רק כלפי המתלוננת, ועל כן שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן חלופת מעצר מלבד מוסד גמילה. נטען כי הואיל והעורר איננו מואשם בעבירות סמים,

אין להתנות את שחרורו לחלופת מעצר במוסד גמילה; לעורר - כך נאמר - חלופת מעצר אשר ראוי שתיבחן.

ה.

(1) בדיון טען בא כוח העורר בעניין הראיות, כי הודעתה של המתלוננת מעוררת קשיים, שהרי היא מתארת עצמה כנרקומנית כבדה וכחסרת בית, ופירכות עולות באות מתוך הודעתה, כגון טענתה שאושפזה בבית חולים לה לא נמצא ביסוס; נטען היעדר חיזוק להודעתה, וכי כל שנבדק נמצא לא נכון. הסיבה לאי ההסכמה מצד העורר לקהילה טיפולית היתה כי העבירה אינה קשורת סמים; אך הוא נכון לטיפול יום, ואין הצדקה למעצר כשניתן להפיג כל סיכון באיזוק אלקטרוני, ערבויות ומבחן.

(2) בא כוח המדינה ציין כי אין סתירה פנימית בעדות המתלוננת, שלא פנתה מיוזמתה למשטרה; אכן ישנה סתירה בקשר לטענת האשפוז בבית החולים, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת עבירותיו של העורר.

ו.

(1) לאחר העיון בראיות עצמן ובטענות הצדדים איני רואה מקום להיעתר לערר.

(2) אכן, עוצמת הראיות בעייתית. אין חולק כי הבסיס הוא הודעת המתלוננת, שהיא אמנם מפורטת וקונקרטית, והריהי ראיה העומדת לכאורה לחובת העורר, אך מנגד מתעוררים לגביה סימני שאלה. בולט בתוכם נושא אשפוזה של המתלוננת בבית החולים, שעל פני הדברים לא נמצא לו אישוש חרף מאמצי החקירה; העד נתי שמואל לא סייע לטענתה באשר למכות מצד המתלונן, וזאת בטענת שכחה בשל כדורים שהוא נוטל. הצדדים נחלקו באשר למשמעות הביטוי "נפל לי הלב" בו השתמשה המתלוננת בהודעתה מ-20.3.07, באשר לתגובתה בראותה את העורר במקום פלוני בו סופקו סמים. בא כוח העורר ביקש לראות זאת כהבעת שמחה, אך סבורני כי צדק בא כוח המדינה שהמשמעות היא פחד, שהרי בהמשך המיידי נאמר "ובסוף נשארתי והוא אמר שהוא סולח לי על זה שנתתי עדות על השוד ושהוא אשם", קרי, המתלוננת נשארה במקום, חרף פחדה, וזאת מששמעה דברי סליחה מן העורר. כאמור, ישנם סימני שאלה באשר להודעת המתלוננת.

(3) אילולא גורמים נוספים שיימנו מייד, אולי היה מקום, נוכח קושי בעוצמת הראיות, לשחרור בערובה; אך המאזן נוטה בבירור כנגד העורר. אזכיר תחילה במקום זה, כי לא נמסרה גירסה מטעם העורר, שבחקירתו במשטרה אמר בתשובה לכל שאלה שנשאל – "מה שיש לי להגיד, בבית משפט". למותר לציין, כי על פי הדין - ועל פי האזהרה שהוזהר העורר בחקירה - הימנעות מתשובה לשאלות עלולה לחזק את הראיות נגדו. הלכה נודעת היא, כי משמתבקש הסבר למעשי עבירה המיוחסים לפלוני והוא נמנע מלתיתו – מתחזקת גירסת התביעה (ראו בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן). לפנינו שתי כפות מאזניים, שעל האחת הודעת המתלוננת, עם שאינה נטולת בעייתיות, ומנגד האחרת, שהמתינה לגירסת העורר ונותרה ריקה הימנה (אמנם יש בה הטענות כנגד מהימנות המתלוננת, אך אלה תבוא שעתן במשפט העיקרי עצמו). יצוין כי העורר זכאי כמובן לשתיקתו, אף שבדיון הסביר בא כוחו בשמו כי היה ביום מעצרו וחקירתו תחת השפעת סם. נימוק אחרון זה אינו יכול לעמוד, כיוון שהיה בידי העורר, לאחר שנצטלל, לשקול ולמסור גירסה - אך לא עשה כן בזמן שעמד לרשותו. לכך מתווסף תסקיר שירות המבחן, שבו תוארו תולדות העורר כמי שהחל בסמים ובהתנהגות עבריינית בגיל נעורים, וריצה כנאמר חמישה עשר מאסרים; אמנם בכלא, במאסר אחרון, עבר תהליך גמילה, ותקופת שנים אחדות היה לדבריו נקי מסמים - אך חזר לפני כמחצית שנה לצרוך קוקאין והרואין. שירות המבחן העריך את מסוכנות העורר כגבוהה בשל התמכרות לסמים קשים, מעורבות בעולם העברייני והפנמת נורמות התנהגות עברייניות. הצעה מצד שירות המבחן להשתלב בקהילה טיפולית לא נתקבלה על העורר, שהאמין כי תקופת שהותו בקהילה תעלה על תקופת עונשו אם יישפט למאסר בפועל. נוכח האמור, וההתמכרות, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו, הן לקהילה טיפולית הן לכל חלופה פתוחה.

(5) אכן עברו הפלילי של העורר כבד; על פי גליון הרישום הפלילי החל בעבירות בגיל פחות מ-14, לפני 25 שנה, ומאז עמד שלושים(!) פעם לפני בתי המשפט, בעבירות רכוש, סמים, אלימות, הפרת הוראה חוקית ועוד, וריצה מאסרים רבים כאמור.

(6) כתום כתיבת הדברים ובטרם נחתמו הודיע העורר, כי שינה דעתו ומסכים הוא לנסות להשתלב בהליך גמילה ארוך טווח. נתבקש כי שירות המבחן ישוב ויידרש לעניין זה. לא אוכל לקבל זאת; על פני הדברים מכוונים הם לשיפור עמדה בערר במסגרת הליך המעצר. אם אכן שב העורר ומגלה רצון לשוב ולהיגמל מסמים (לאחר שהניסיון בעבר, שנראה כי צלח לתקופה מסוימת, שב וקרס), יהא הדבר צריך להיעשות במסגרת גזר הדין וריצוי העונש אם יורשע וייאסר - וכמובן איני מביע כל דעה על כך - או במסגרת אחרת משישוחרר, ואין כמובן לאבד תקוה.

(7) סוף דבר, נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לערר.