בש"פ 4252/10 מדינת ישראל נ. אחמד עאסלה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה במ"ת 41971-04-10 (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 1.6.2010, בה שוחרר המשיב לחלופת מעצר.

כנגד המשיב ושניים נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, אשר מונה שישה אישומים, אשר אחד מהם נוגע למשיב ומייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירות של החזקת נשק לפי סעיפים 144(א) רישא ו-144(ג) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של סחר בנשק לפי סעיפים 144(ב1) ו-(ג) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין ועבירה של יריות במקום מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום המשיב תיאם, אירגן והוציא לפועל יחד עם שניים אחרים מכירת אקדח ושני רימונים לסוכן משטרתי, במהלך המכירה המשיב אף ירה מן האקדח ארבע יריות באיזור מגורים.

כנגד המשיב מתנהל הליך נוסף (פמ"ח 8098/09) בו הוא מואשם בעבירות של החזקה ונשיאת נשק ותחמושת, ועבירה של החזקת סכין שלא כדין. אף במסגרת הליך זה הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים (מ"ת 1562-11-09). בית המשפט המחוזי (כבוד הש' ר' שפירא) הורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים של: איזוק אלקטרוני, פיקוח, הפקדת ערובה והתחיבות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום בתיק דנן, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של המשיב ושניים נוספים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם במ"ת 41971-04-10 (כבוד השופט ר' שפירא ). ביום 1.6.2010 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה וטיבן של העבירות הנידונות, עבירות נשק, מקימות חזקת מסוכנות אשר רק בנסיבות חריגות ניתן להפיגה בחלופת מעצר. בנוגע לשניים האחרים קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרור בחלופה. ואילו בנוגע למשיב נקבע כי חלקו באישום המיוחס לו דומיננטי, אך אין לו חלק ביתר חמשת האישומים הנוספים המופיעים בכתב האישום. על כן היעתרות לבקשת מעצרו עד תום ההליכים תביא לתוצאה בה הוא יהא עצור לצורך דיון בחמישה אישומים בהם אין לו כלל חלק. בית המשפט אף הביא בחשבון את ההליך הנוסף שמתנהל כנגדו בגין עבירות דומות אשר במסגרתו הוא שוחרר לחלופת מעצר. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר ממעצר לחלופה בתנאים שנקבעו מ"ת 15262-11-09 והם: עליו לשהות במעצר בבית משפחת שמא בגבעת כוח כשהוא אזוק באזיק אלקטרוני בכל עת, למעט פעמיים ביום בהם יוכל לצאת להתאווררות בתחומי המושב, בכל עת ישהו עימו אחד מהמפקחים וכל מפקח יחתום על התחייבות עצמית בסך 15,000 ₪. בנוסף הורה בית המשפט כי המשיב ימציא תצהירים של המפקחים שאושרו בהליך זה, לפיהם הם מודעים להליך הנוסף המתקיים כנגדו וכי הם מוכנים להמשיך ולפקח עליו בתנאים שנקבעו, כמו כן, נקבע כי עליו להוסיף בטוחה של 30,000 ש"ח להבטחת תנאי שחרורו.

מכאן הערר שבפניי, אשר במסגרתו טוענת העוררת כי אין בחלופה שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, זאת לאור המסוכנות הגבוהה הנשקפת מביצוע עבירות נשק בכלל ומהמעשים המיוחסים לו בפרט. לטענת העוררת, במצב דברים מעין זה יורה בית המשפט לשחרור לחלופה רק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המאפשרת להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. לשיטתה, נסיבות אלו לא מתקיימות בענייננו, שכן לא מדובר במעידה חד פעמית של המשיב אלא במעידה חוזרת ונשנית המעידה על מסוכנותו הגבוהה הדורשת החזקה בתנאי מעצר. בנוסף, טוענת העוררת כי העובדה שההליך העיקרי עלול להתארך בשל בירור עניינם של נאשמים נוספים אשר הועמדו יחד עם המשיב לדין, אינה מכריעה את יתר השיקולים המובאים לעיל ואין בה כדי להצדיק שחרור לחלופה.

מנגד, טוען בא כוח המשיב כי טיב העבירות כשלעצמן אין בו כדי למנוע את שחרורו של המשיב לחלופה. לטענתו, לאור תסקיר שירות המבחן שנערך למשיב במסגרת הליך מ"ת 15262-11-09 אשר המליץ על שחרורו לחלופה אין עילה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. עוד טוען המשיב, כי אין להשאירו במעצר עד תום ההלכים שעה שההליך בעניינו תלוי בשני נאשמים נוספים, אשר להם מספר אישומים רב מה שיכול להביא לכך שהוא יוותר במעצר בגלל דיון באישומים שאין לן בהם חלק.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004)).

בענייננו, לענין התשתית הראייתית קבע בית המשפט המחוזי "סבור אני כי קיימת תשתית ראיות לכאורה שיש בה כדי לבסס סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום" ואין הצדדים חולקים על קביעה זאת במסגרת ערר זה, אלא חלוקים הם בשאלת מסוכנות המשיב וטיבה של החלופה. אכן, המשיב מעורב לכאורה בעבירות חמורות אשר כשלעצמן הן מעידות על מסוכנות, אך גם כאן שומה עלינו לבדוק האם ישנה חלופה אשר תענה על דרישות המעצר בפועל.

יתר על כן, אני מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי במצב דברים בו הוגש כתב אישום הכולל שישה אישומים, אשר חלקו של המשיב נוגע רק לאישום אחד מכלל האישומים, מעצרו עד תום ההליכים יוביל לתוצאה בה הוא יהיה נתון במעצר לצורך קיום דיון בחמישה אישומים אשר אין לו בהם כלל חלק. אומנם, כנגד המשיב מתנהל הליך פלילי נוסף בעבירות דומות, מה שלגרסת העוררת מעיד על מסוכנותו הגבוהה. עם זאת במסגרת הליך זה הוא שוחרר לחלופה מעצר המצויה באיזור המרוחק ממקום ביצוע העבירות. בטרם שוחרר לחלופה נערך תסקיר שירות מבחן אודותיו, בו נאמר בין היתר "לא גילינו מאפיינים עבריינים מושרשים, במערך תפקודו ודפוסי חשיבתו, בדרך כלל. לדעתנו, ביכולתו של אחמד למלא אחר תנאים מגבילים, באם יוטלו על ידי כבוד בית המשפט".

לפיכך, לאור טיב החלופה המוצעת בהליך זה, מיקומה ותנאיה, יחד עם העובדה שמרבית האישומים הכלולים בכתב האישום אינם מיוחסים למשיב, בנסיבות אלו, מעצרו עד תום ההליכים יביא לכך שהוא יימצא במעצר בשל אישומים אשר אין לו בהם חלק. משכך, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.

סוף דבר, הערר נדחה.