בש"פ 4303/10 יהודה מושיאשוילי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת 18330-05-10, כבוד השופטת ט' חימוביץ ) מיום 25.5.2010 במסגרתה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בקרית גת (מ"ת 29553-03-10, כבוד השופט א' באומגרט ) מיום 25.4.2010 בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 13.3.2010 התפרץ העורר לבית מגורים ונטל מחשב נייד, שעון יד ותכשיטים שונים ביניהם שרשרת זהב. בהמשך לכך, ביום 14.3.2010 מכר העורר את שרשרת הזהב תמורת 3,000 ש"ח לחנות תכשיטים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (מ"ת 29553-03-10) ביום 17.3.2010 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו, והורה על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו. מתסקיר שירות המבחן עולה כי לעורר נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות אשר היוו רקע למעורבותו הפלילית הרבה לאורך תקופת גיל ההתבגרות. כמו כן, עולה מן התסקיר כי לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים לשילובו במסגרות טיפוליות אשר לא עלו יפה. לעניין החלופה המוצעת, מעצר בית בפיקוחה של אימו, נמצא כי היא אינה אישה בריאה ועל כן שירות המבחן התרשם כי חלופה זו אינה ראויה ואין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. עם זאת, המליץ שירות המבחן על שחרור לחלופה המוצעת תחת פיקוח של שירות המבחן ואיזוק אלקטרוני. ביום 25.4.2010 דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן וקבע כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים. זאת נוכח עברו הפלילי הכולל עבירות רכוש רבות, עבירות תקיפה, תקיפה חבלנית, החזקת סכין והפרת הוראה חוקית ונוכח קביעתו מיום 17.3.2010 כי אם העורר אינה כשירה לשמש כמפקחת. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (1833-05-10). ביום 20.5.2010 דחה בית המשפט את הערר וקבע כי החלופה המוצעת אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן העורר, בפרט לאור העובדה כי העבירות נשוא תיק זה בוצעו ימים ספורים לאחר סיום הליך שהתנהל כנגד העורר בבית המשפט לנוער, שעה שהיה נתון תחת צו פיקוח.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופה ומשלא נתן משקל לכך כי מדובר בעבירת רכוש שלא התבצעה בצוותא, אשר אינה מקימה כשלעצמה עילת מעצר. בנוסף טוען העורר כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה כי הינו על סף קטינות.

מנגד, המשיבה סומכות ידיה על החלטות הערכאות הקודמות. לשיטתה לאור עברו הפלילי של העורר אין מקום לשחררו לחלופה ובייחוד לא לחלופה המוצעת אשר אין בה כדי לאיין את מסוכנתו של העורר.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004)).

בעניינו, קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה בעניינו של העורר ואין הצדדים חלוקים על קביעה זאת במסגרת ערר זה. אכן, יש ממש בדברי העורר כי עבירת רכוש כשלעצמה אינה בהכרח מקימה עילת מעצר. אולם לא כך במקרה דנן, עברו הפלילי העשיר של העורר מעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו ועל הצורך בחלופה אפקטיבית. בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי אין לקבל את החלופה המוצעת שאף שירות המבחן התרשם ממנה כי אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. על כן, איני מוצא מקום להורות על שחרורו לחלופה.

במידה ותמצא חלופה הולמת אחרת, העורר יוכל להגישה במסגרת בקשה לעיון חוזר.

אי לכך, דין הערר להידחות.