בש"פ 4490/10 בן ציון בסאייב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת 41573-04-10, כבוד השופטת ט' חימוביץ ) מיום 24.5.2010 בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין; עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק העונשין; עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין; עבירה של גניבה לפי 384 לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, פנתה בת זוגתו של העורר (להלן: השותפה) אל קשיש (להלן: המתלונן) אשר הייתה מועסקת אצל אשתו כמטפלת, ובקשה ממנו הלוואה. לצורך העברת סכום ההלוואה תיאמה השותפה עם המתלונן פגישה בבית סבה. כשהגיע לדירה כמסוכם, שכנעה השותפה את המתלונן לפשוט בגדיו ולהתקלח. כשייצא מהמקלחת כשהוא ערום, דחפה אותו השותפה לחדר השינה והתיישבה עליו. אז נכנס העורר, אשר כל אותה העת התחבא בדירה, לחדר השינה כשהוא רעול פנים וצילם את המתלונן. אז אמר העורר למתלונן כי עליו לרכוש את סרט הצילום, משסרב, החל העורר להכות את המתלונן ואיים עליו בסכין על מנת שימסור את פרטי כרטיס האשראי שלו, בעזרתם משכה השותפה מחשבונו 3,200 ש"ח. במקביל לכך, נעל העורר את המתלונן בחדר השינה כשהוא ערום למשך כשעה וחצי. לבסוף, נטלו העורר והשותפה עוד כ-1,000 ₪ מארנקו של המתלונן, ואז איימו עליו כי אם יפנה למשטרה "אני יתן לך שני רימונים בבית".

כנגד העורר והשותפה הוגש תחילה כתב אישום במשותף, בהמשך הוחלט על הפרדת ההליכים. ביום 17.5.2010 הוגש כנגד העורר כתב אישום מתוקן כמפורט לעיל. ביום 13.5.2010 החליט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מ"ת 41580-04-10, כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) לשחרר את השותפה למעצר בית.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המתוקן כנגד העורר, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 41573-04-10). ביום 24.5.2010 החליט בית המשפט כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיים הבדל מהותי בין העורר לשותפה בנוגע לחלקם באירוע ובמסוכנות הנשקפת מהם. ביחס לעורר קבע בית המשפט כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה, אשר נלמדת מהאלימות הקשה בה נקט כלפי המתלונן שהינו אדם בן 78 וכל זאת כאשר אינו שועה לתחינותיו שיחדל. בנוסף, העורר ביצע את המעשים במהלך תקופת ריצוי עבודות שירות אשר נגזרו עליו בגין עבירת אלימות בה הורשע. בית המשפט ראה חומרה יתרה בעובדה שהמעשים בוצעו בסמיכות גדולה לגזר הדין, ולעליית המדרגה המשמעותית בסוג העבירה ובנסיבותיה.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו עד תום ההליכים ללא בחינת אפשרות של שחרורו לחלופת מעצר ואף לא הורה על קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט משייחס לו חלק חמור יותר במעשים מאשר לשותפה והשליך מכך על המסכונות הנשקפת ממנו. לטענת העורר ההבחנה בינו ובין השותפה לעניין חלקם במעשים ומידת מסוכנותם עולה כדי פגיעה בשוויון.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לשיטתה מעובדות כתב האישום ניתן ללמוד על הן על מסוכנותו של העורר והן על חלקו הדומיננטי בביצוע המעשים. עוד טוענת המשיבה כי אין מקום לטענת האפליה אף משום העבר הפלילי של המערער לעומת עברה הנקי של השותפה. לעניין המסוכנות טוענת המשיבה כי העובדה שהמעשים בוצעו בסמיכות למועד גזר דין בתיק אחר שעמד כנגד העורר, אף בה יש כדי להעיד על מסוכנותו הרבה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004 )).

בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים כנגד העורר, במסגרת ערר זה העורר אינו משיג על קביעה זאת. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלת מסוכנותו. אני סבור כי בצדק קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרר את העורר נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו, המעידים כשלעצמם על מסוכנות גבוהה. יתרה מכך, מסוכנותו הגבוהה של העורר אף נלמדת מכך שבעת ביצוע המעשים הוא ריצה עונש של עבודות שירות וכל זאת לא מנע ממנו לשוב ולבצע עבירות אלימות, העולות בחומרתן על אלו אשר בגינן ריצה עבודות שירות. לסיום אוסיף, כי לא ניתן להתעלם מהאכזריות בה ביצע העורר את המעשים, כאשר קורבנו הינו אדם מבוגר מאוד וחולני וכל זאת עבור בצע כסף.

אי לכך, דין הערר להידחות.