בש"פ 4512/10 נתנאל מויאל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (מ"ת 878-10, כבוד השופט י' אברהם ) מיום 16.11.2010 בה הוחלט כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בית מלא.

כנגד העורר וארבעה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום, המייחס בין היתר, לעורר עבירה של סיוע לסחר בבני אדם לשם נטילת איבר מאיברי גופו, לפי סעיפים 377א(א)(1) ו- 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. (להלן: חוק העונשין); עבירה של סיוע לחבלה חמורה לפי סעיפים 333 ו- 31 לחוק העונשין; עבירה של סיוע לעושק לפי סעיפים 431 ו- 31 לחוק העונשין; עבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 סיפא ו- 31 לחוק העונשין ועבירה של סיוע להלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, העורר נטל חלק בהתארגנות שתכליתה הייתה סחר באיברי בני אדם לצורכי השתלה. העורר שהינו עורך דין במקצועו, העניק לפעילות אסורה זו כסות חוקית שנועדה לרכוש את אמון קורבנות הסחר והחולים וכן להסתיר את טיבה של ההתקשרות האמיתית, באמצעות עריכת הסכמים והפקדת חלק מכספי העסקאות אצלו בנאמנות. בכך נטען, שימש העורר צינור להעברת הכספים, הסוואת מקורם והסוואת העסקאות האמיתיות העומדות מאחוריהם. כמו כן נטען כי העורר ערך תצהירים כוזבים, ואישר את חתימת קורבנות הסחר עליהם, כי הם קרובי משפחה של החולים והם מעוניינים לתרום להם כליה מרצונם החופשי וללא תמורה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המתוקן כנגד העורר והנאשמים הנוספים, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (מ"ת 878-10). ביום 11.5.2010 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים ומתקיימת עילת מסוכנות. לצורך בחינת חלופות מעצר הורה בית המשפט על הגשת תסקירי שירות מבחן. ביום 16.5.10 אימץ בית המשפט את המלצת שירות מבחן בנוגע לעורר וקבע כי הוא ישוחרר לחלופה של מעצר בית מלא.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את בקשתו לאפשר לו לשוב ולעבוד כעורך דין. לטענת העורר היה על בית המשפט להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, החלק הקטן יחסית המיוחס לו בכתב האישום - כמסייע ולא כמבצע העיקרי, וכן את העובדה כי הוא הפסיק מיוזמתו את ביצוע המעשים המיוחסים לו, עוד בטרם נחשפה הפרשה.

מנגד, סבורה המשיבה כי הגם שהעורר אינו נמנה על המבצעים העיקריים הרי שהמעשים המיוחסים לו הינם חמורים מאוד, אשר נעשו שעה שהוא משתמש בסמכותו כעורך דין לשם ביצועם . לפיכך, טוענת המשיבה נשקפת מן העורר מסוכנות בגינה אין לאפשר לו לשוב לעבודה במשרדו עורך דין.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטות בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל בחלקו.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004 )).

בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים כנגד העורר, במסגרת ערר זה העורר אינו משיג על קביעה זאת. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב תנאי החלופה שנקבעו על ידי בית המשפט, במסגרתה עולה שאלת המסוכנות הנשקפת מחזרתו של העורר למקום עבודתו, בו בוצעו המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. אומנם, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לכל אותן הנסיבות עליהם מצביע העורר, אך שלא כדעתו אני סבור כי יש מקום לאפשר לעורר לצאת לעבוד באופן חלקי וזאת לאור העדרו של עבר פלילי, חלקו בביצוע העבירות כמסייע ולא כמבצע עיקרי והעובדה שהעורר מיוזמתו הפסיק את ביצוע המעשים. יחד עם, הצפי בכל הנוגע לתקופה הארוכה להימשכותו של ההליך המשפטי והיותו של העורר נשוי ואב לשני ילדים. אדגיש, כי נסיבות אלו אינן מקהות מחומרת המעשים כי אם משליכות על המסוכנות הנשקפת ממנו בכלל ומחזרתו לעבודה בפרט. לדעתי, לנוכח התרשמות שירות המבחן מן העורר והחלופה כפי שאלו עולים מהחלטת בית המשפט המחוזי, חלקו בביצוע העבירות והעובדה שהוא פסק מביצוען מיוזמתו ולא

שב לעשותן מלמדים על מסוכנות מועטה הנשקפת ממנו לשוב ולבצע את המעשים המיוחסים לו.

על כן, העורר יוכל לצאת לעבודה בתחומי משרדו בלבד, בין השעות 9:00 ל-13:00. למותר לציין, כי העורר יהיה מנוע מלהופיע בפני בתי המשפט ולעסוק בפעילות החורגת מתחומי משרדו.