בש"פ 7674/06 זהר ששון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ד' רוזן) לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק; נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961 וסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי {נוסח חדש}, תש"ל-1970 ואי ציות לתמרור, לפי סעיף 22(א) לחוק. בכתב האישום מפורטים שני אישומים כנגד העורר. לפי עובדותיו של האישום הראשון, ביום 26.4.06, נהג העורר ברכב ללא רישיון נהיגה תקף וכשנהיגתו אינה מבוטחת כדין. בשלב מסוים, עת עמד העורר עם רכבו ברמזור אדום, יצא העורר מרכבו, הוציא מתא המטען אלת בייסבול והחל חובט ברכבו של נהג אשר עצר ברמזור לצדו (להלן: המתלונן ), תוך שהוא מנפץ את שמשות הרכב והולם במכסה המנוע. מייד אחר-כך, החל העורר חובט אף במתלונן עצמו, בתחילה בזרועו ובכתפו ומשיצא המתלונן מן הרכב, אף בראשו. על-פי המתואר בכתב האישום, את המעשה ביצע העורר בתגובה לכך שהמתלונן אותת לו באמצעות אורות גבוהים, לאחר שהעורר עקף אותו במהלך הנסיעה. מייד לאחר המעשה, וחרף ניסיונותיו של המתלונן למנוע זאת בעדו, נמלט העורר מן המקום באמצעות הרכב, תוך שהוא חוצה את הצומת באור אדום. לפי עובדותיו של האישום השני, ביום 3.5.06, בשעות הערב המאוחרות, הגיעו שוטרים לבית חמיו של העורר, ומשזה האחרון הבחין בהם, ניסה להימלט מחלון בחצר האחורית של הבית, כשעל ראשו חומר לחמצון השיער.

2.עם הגשת כתב האישום כנגד העורר, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. את הבקשה נימקה המדינה בכך שכנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו ובכך שהתנהגותו במהלך האירועים שתוארו בכתב האישום מלמדת על מסוכנותו הרבה. עוד הוסיפה המדינה וטענה כי בריחתו של העורר מן הזירה לאחר קרות האירוע מעלה חשש כי העורר ישבש מהלכי משפט.

3.ביום 23.5.06 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו זו בראיות לכאורה שעומדות כנגד העורר, כדברי בית המשפט "בעוצמה רבה" ובמסוכנתו הרבה של העורר, הנלמדת מהתנהגותו במהלך האירועים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע שמסוכנות מן הסוג שהוא מייחס לעורר, לא ניתן להפיג בחלופת מעצר כלשהי.

4.ביום 11.9.06 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה חרף התקופה הארוכה שבה שהה העורר במעצר עד אותו יום, תקופה שבה טרם החל המשפט, ושכדברי בית המשפט, נלקחה בחשבון במסגרת שיקוליו לעניין המעצר. בית המשפט המחוזי שב ונימק את הצורך במעצרו של העורר, בקיומן של ראיות לכאורה וברמת המסוכנות הגבוהה של העורר, הנלמדת מהתנהגותו.

5.העורר מבקש מבית משפט זה להורות על שחרורו ממעצר, זאת לאור השתלשלות העניינים בתיק ובשל חלוף הזמן הרב מאז החל העורר לשבת במעצר.העורר מצביע על דחיות, מחיקות ועיכובים רבים שנגרמו בתיק מסיבות שאינן קשורות בו, כגון אי הגעת חומר הראיות, היעדרו של השופט, דרישת המדינה לעריכת מסדר זיהוי נוסף והימשכות הליך החקירה, כל זאת בעוד בא כוח העורר נכון היה לבוא לדיונים בכל עת, ובעיקר, בעוד העורר יושב במעצר. העורר מפנה לדברי השופט ד' חשין בבש"פ 5390/06, שעסק אף הוא בתיק זה, שבו קבע השופט כי אי עריכת מסדר הזיהוי תוך 21 ימים מיום הדיון יהווה בעצמו עילה להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. העורר מדגיש כי מסדר הזיהוי נערך לבסוף רק ביום 10.9.06, שבועיים לאחר תום 21 הימים שקצב השופט חשין. העורר טוען כי מטעמים אלו ולאור שינוי הנסיבות שחל בחייו האישיים, משנולד ילדו השני בעת ישיבתו במעצר, לא ייפגע האינטרס הציבורי במידה ובית המשפט יקבל את בקשתו. העורר טוען כי יש לערוך לו תסקיר מטעם שירות המבחן אשר יבחן אם ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר.

6.המשיבה תולה את התמשכות ההליכים בסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטת מי מהצדדים. כך למשל נדחה מסדר הזיהוי מפני שהמזהה לא יכול היה להגיע אליו מחמת צו 8 שקיבל בתקופת המלחמה ומחמת קורס משטרתי שלקח בו חלק והתקיים בחו"ל. המשיבה מדגישה כי לא ישבה לכל אורך התקופה בחיבוק ידיים, וכי עשתה כל שהיה ביכולתה כדי לזרז את ההליכים. מכל מקום, שבה המשיבה ומדגישה את מסוכנותו הרבה של המשיב הנלמדת מהתנהגותו ואת עברו הפלילי העשיר וטוענת כי משכך הם פני הדברים, וחרף התמשכות תקופת המעצר, אין מנוס מהמשך ישיבתו של המשיב במעצר.

7.במקרה זה יש לשקול את המסוכנות הנשקפת מן המשיב אל מול התמשכות ההליכים בעניינו וחלוף הזמן, שכן לפעמים יש לראות בחלוף הזמן משום נסיבה חדשה המשנה את האיזון בין מסוכנות לחירות (בש"פ 371/01 חסונה נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (2), 913). המסוכנות הנשקפת מן העורר רבה היא, כשם שעולה מן המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, מתגובותיו האימפולסיביות ומעברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות רכוש רבות ובעבירות סמים. כמו-כן, המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, ובעיקר ניסיונו להימלט דרך חלון הבית בו שהה ותוך הסוואת זהותו כאשר הגיעו לשם שוטרים, מעלים חשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מאימת הדין אם ישוחרר העורר ממעצרו. בנוסף, לא שוכנעתי כי פרק הזמן שבו ישב העורר במעצר הקהה את מסוכנותו לסובבים אותו, וכי במהלך החודשים אשר חלפו מאז החל לשבת במעצר חל שינוי נסיבות המצדיק את מתן האמון הנדרש לצורך שחרור העורר לחלופת מעצר. עם זאת, ולמרות חומרת העבירות המיוחסות לו, יש לשקול מנגד את חלוף הזמן מאז מעצרו, במיוחד לנוכח העובדה שבמשך תקופה זו טרם החל המשפט.

8.בנסיבות המקרה דנן, סבורה אני כי חרף התמשכות ההליכים יש לדחות את הערר ולהותיר את המשיב במעצר. ככלל, ייתכן ויחול שינוי נסיבות אף לפני חלוף תשעת חודשי המעצר עד תום ההליכים, באופן אשר יצדיק עיון חוזר בהחלטה זו ובתוקפם ועוצמתם של השיקולים אשר הביאו לקבלתה, עד כי במקרים מסוימים, השינוי שחל באופים של השיקולים יצדיק את שחרורו של הנאשם ממעצר. ברם, בנסיבות המקרה דנן, מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא חל שינוי בטעמים שהביאו מלכתחילה להארכת המעצר וכי מסוכנתו של העורר מחייבת את מעצרו על מנת להגן על הציבור שסביבו. משך הזמן הארוך שחלף מאז החל המשיב לשבת במעצר נובע במידה רבה מטעמים אשר לא היו בשליטתם של מי מהצדדים ואשר לא ניתן היה למנעם. עם זאת, בתקופת הזמן עד לתום תקופת המעצר, מתבקשת המשיבה לפעול במרץ לקידומו המהיר של הטיפול בתיק ולהקדמת מועד שמיעת ההוכחות.

9.סיכומו של דבר, לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובמסמכים המצורפים, ושקלתי את טענות הצדדים שהועלו בדיון לפניי, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלא לשנות מהחלטתו לעצור עד תום ההליכים של המשיב. הערר נדחה איפוא.