בש"פ 180/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 19.1.10 או עד למתן פסק הדין בת"פ 7209-04-09 ב בית משפט השלום בצפת, לפי המוקדם.

1.

ביום 20.4.09 הוגש ל בית משפט השלום בצפת כתב אישום כנגד המשיב המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש-בן זוג (לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

2.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 16.4.09 בסמוך לשעה 11:00 בכפר טובא, תקף המשיב את בת זוגו, (להלן: המתלוננת ), בכך שתפס אותה בצווארה בידיו, וגרם לה חבלה של ממש המתבטאת באודם באזור הצוואר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה ל בית המשפט השלום בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב במיוחס לו, כי קמה חזקה לעילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים (מעורבות באלימות כלפי בן משפחה), וקמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים (חשש לשלומה ובטחונה של המתלוננת). כן צוין בבקשה כי נגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה למשך שנה בגין הרשעתו בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג (ת"פ 305-09-08).

4.

בדיון שהתקיים ביום 20.4.09 הורה בית המשפט , בהסכמת הצדדים, להפנות את המשיב לבית חולים פסיכיאטרי "שער מנשה" לצורך בדיקה בתנאי אשפוז. ביום 12.5.09 הוגשה ל בית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המשיב לפיה המשיב יכול להבין את המיוחס לו, להבחין בין טוב לרע ולעמוד לדין. ביום 13.5.09 הוגש ל בית המשפט מזכר מאת פסיכיאטר מטעם שירות בתי הסוהר (ד"ר בירגר), ובו צוין כי מפאת מצבו הנפשי לא יובא המשיב לדיון אשר נקבע ליום 14.5.09 מאחר שהוא חייב להתייצב עוד באותו היום לאשפוז במב"ן. פתיחת משפטו של המשיב התעכבה אפוא בשל הצורך לעמוד על מצבו הנפשי, וכן בשל בקשות דחייה שהוגשו על ידי בא-כוחו בשל אי יכולתו להתייצב, או לצורך קבלת חוות דעת פסיכיאטריות נוספות.

5.

ביום 30.9.09 הורה בית משפט השלום (ס' הנשיא, כב' השופט בן פיילס) על הארכת מעצרו של המשיב עד להמשך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים (ההחלטה ניתנה לאחר בקשה שהגיש בא כוח המשיב, בגדרה טען כי המשיב שוהה

משך כ-5 חודשים במעצר בלתי חוקי). בדיון שהתקיים בתאריך 11.10.09 הציע בא כוח המשיב חלופת מעצר ושלושה ערבים בכפר טובא (המתלוננת התגוררה אותה עת בבית הוריה בכפר ראמה), והדיון נדחה ליום 13.10.09. במועד זה הורה בית המשפט על קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב, לאחר שקבע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו וכי קמות נגדו עילות מעצר. על פי תסקיר שירות המבחן מיום 2.11.09 יצר המשיב קשר עם המתלוננת, אשר מצידה ניסתה למזער את הפגיעות שספגה מן המשיב על מנת לסייע לו להשתחרר ממעצר. שירות המבחן ציין כי חלופת המעצר המוצעת בבית הוריו של המשיב אינה מתאימה, שכן תמנע את אפשרות חזרתה העתידית של המתלוננת לביתם שבכפר טובא. בהחלטתו מיום 5.11.09 הורה בית המשפט

על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

6.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם נסתיים, פנתה המבקשת ל בית משפט זה בבקשה דנן להארכת מעצרו בתשעים ימים. לטענת המבקשת, המעשה החמור של תקיפת בת זוגו, עברו הפלילי והרשעותיו של המשיב בעבירות אלימות בגין תקיפת בת-זוגו, עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, העובדה כי ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל והשתחרר ממאסרו האחרון חודשים ספורים בלבד לפני ביצוע העבירה המיוחסת לו בתיק זה – כל אלה, מלמדים על מסוכנותו של העורר לשלום הציבור.

מנגד, טען בא כוח המשיב כי העבירה המיוחסת למשיב אינה מן החמורות, וכי לאור העובדה שבת זוגו מתגוררת אצל הוריה בראמה, מתוך בחירה, יש לאפשר למשיב לשהות בחלופת המעצר בכפר טובא (בפיקוח אלקטרוני ועם ערבים) וכי יש בחלופה זו כדי לאיין את החשש לפגיעה בביטחון הציבור.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

8.

כידוע, כל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.03); בש"פ 1875/06

מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.06); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.06)).

9.

הלכה זו מגלמת את מצוות המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים, לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". עם זאת, ל בית המשפט העליון מוקנית הסמכות להאריך את התקופה בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. במסגרת זו שומה עליו ליתן דעתו לשני שיקולים מרכזיים: מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא, אופייה של העבירה וחומרתה, כמו גם מידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו, למשל, בש"פ 6933/04 מדינת ישראל נ' חידיקל (לא פורסם, 28.7.04); בש"פ 926/06

מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.06); בש"פ 1461/07

מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.07)).

10.

במצב הדברים הרגיל, ייתכן כי הייתי דוחה את הבקשה ומורה על שחרורו של המשיב ממעצר בכפוף לבדיקת חלופת מעצר הולמת. ברם, במקרה דנן, מעבר למסוכנות "הרגילה" בעבירות כגון דא - במיוחד נוכח עברו הפלילי של המשיב בעבירות דומות – יש נסיבה נוספת המטה את הכף לחובתו של המשיב. כפי שנטען על ידי בא כוח המשיב בדיון, ההגנה הגישה לתיק העיקרי חוות דעת פסיכיאטרית, בטענה שהמשיב פעל תחת דחף-לאו-בר-כיבוש. בתיק הוגשו מספר חוות דעת פסיכיאטריות המתארות נטייה לאלימות, אם כי נקבע שהמצב הנפשי בו נתון המשיב אינו מצריך אשפוז אך יש להמשיך בטיפול כדי להוריד את רמת האלימות. מצבו הנפשי של העורר ונטייתו לאלימות, מחזקים אפוא את המסוכנות הנשקפת ממנו.

11.

לכך יש להוסיף, כי התיק העיקרי מצוי בשלבי הסיום של פרשת ההגנה, כי פתיחת המשפט התעכבה בשל הצורך לעמוד על מצבו הנפשי של העורר לבקשת ההגנה, וכן בשל בקשות דחייה שהוגשו על ידי ההגנה.

12.

אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 19.1.2010, או עד למתן פסק דין בעניינו בתיק ת"פ 7209-04-09 בבית משפט השלום בצפת, לפי המוקדם.