בש"פ 7721/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה חמישית לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים.

1.

העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטות קודמות שניתנו על ידי בית משפט זה [ראו: בש"פ 770/10 ובש"פ 1605/10 מיום 11.3.2010 (השופט י' עמית ); בש"פ 5593/10 מיום 19.8.2010 (השופט א' גרוניס )]. בתמצית ייאמר כי נגד המשיב מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הליך (תפ"ח 1019/09) במסגרתו הוא מואשם בעבירות של אינוס [לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )]; מעשה מגונה (לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין); הטרדה מינית [לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998] ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין). על פי האמור בכתב האישום ביצע המשיב, יליד 1971, את המעשים המיוחסים לו בשנת 1998 בקטינה ילידת 1991, וזאת בניגוד לרצונה ובאיומי אקדח.

2.

כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 5.4.2009 ומאז הוארך מעצרו של המשיב ארבע פעמים. כעת מתבקשת הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים. המבקשת מתארת בבקשתה כי מועד השלמת הסיכומים בעל פה בבית המשפט המחוזי, שנקבע ליום 14.9.2010 לאחר שהצדדים הודיעו לבית המשפט המחוזי כי לא הגיעו להסדר, הועבר בהתאם לבקשה מוסכמת מטעם בא כוח המשיב ליום 12.9.2010, אז ביקשו הצדדים לדחות את הדיון לצורך חידוש המשא ומתן ביניהם. הדיון נדחה ליום 19.9.2010 ובאותו מועד הודיעו הצדדים כי לא הצליחו להגיע להסכמה וביקשו להשלים את טיעוניהם בכתב, בנוגע להתפתחויות בפסיקה. לפיכך נקבע כי המבקשת תגיש את השלמת טיעוניה עד ליום 4.10.2010 ואילו ההגנה תגיש מסמך מטעמה עד ליום 10.10.2010. ביום 6.10.2010 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לגבי סיום התיק, ולפיכך התייתר הצורך בהשלמת הסיכומים בכתב. ביום 11.10.2010 הודיע בא כוח המשיב לבית המשפט כי לאחר ששב ושוחח עם המשיב, הלה אינו מעוניין בהסדר שגובש. על כן נקבע מועד להשלמת סיכומים בעל פה ליום 25.11.2010.

3.

המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב – טוענת כי אין מנוס מהותרת המשיב במעצר עד לסיום משפטו. לטענת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיב מעידים על סיכון גבוה הנשקף ממנו לציבור בכללותו ולמתלוננת בפרט, וכך גם עברו הפלילי. בנוסף טוענת המבקשת כי ניכר חשש להטרדתה של המתלוננת ולשלומה הנפשי. לטענתה, אמה של המתלוננת הסתייגה מתלונת בתה מתוך פחד ואילו חששה של המתלוננת עצמה מפני המשיב ניכר בכניעתה לו באירועים המתוארים בכתב האישום כמו גם בתגובותיה במהלך חקירתה ובחזרתה בה מתלונתה מעל דוכן העדים. המבקשת סבורה עוד כי העונש הכבד הצפוי למשיב, אם יורשע, מקים חשש מובנה להימלטות מן הדין ומדגישה כי משפטו של המשיב נמצא בשלבי סיום, כאשר סיום המשפט במהלך הארכת המעצר האחרונה נמנע מטעמיה של ההגנה. עובדה זו מפחיתה, לשיטת המבקשת, ממשקל הזמן שחלף.

4.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד רצון דרחי – עומד על ארבעה טעמים המצדיקים, לטענתו, את דחיית הבקשה. ראשית, המשיב טוען כי בנקודת זמן זו, בה הוא שוהה במעצר מזה כ-20 חודשים, נעה נקודת האיזון לכיוון חזקת החפות ודרושים טעמים כבדי משקל כדי להמשיך להחזיקו במעצר. טעמים כאלה לא מתקיימים במקרה זה, לטענתו. טענתו השנייה של המשיב נוגעת להצעתו של בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת עדויות ועיון בחומר הראיות, לפיה המשיב יודה בעבירת בעילה אסורה בהסכמה, וזאת בהסכמת המבקשת. המשיב טוען כי על אף שהחליט לבסוף שאין ביכולתו להשלים עם הודאה בביצועה של עבירה זו, הרי שעצם ההצעה מעידה על חולשתן של הראיות לכאורה נגדו.

שלישית, לטענת המשיב המשפט אינו נמצא לקראת סיומו אך גם אם כך הדבר, הרי שכדברי השופט מ' חשין בבש"פ 3455/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 28.4.2003), "יום מעצר יכול להידמות לנצח". לטענת המשיב, אף אם הייתה דחייה אחת ביוזמת בא כוחו, אין לזקוף את הימשכות ההליכים לחובתו. לבסוף טוען המשיב כי לנוכח העובדה ששלב ההוכחות במשפט הסתיים, לא קיים עוד חשש מפני שיבוש הליכי משפט. המשיב טוען עוד כי אין חשש להימלטותו מן הדין שכן ככל הנראה אם יורשע הרי שהוא יורשע, לכל היותר, בבעילה אסורה בהסכמה לנוכח חזרתה של המתלוננת מגרסתה וכי במקרה כזה עונשו לא יעלה על 20 חודשים, אותם למעשה כבר "ריצה". המשיב טוען כי בשלב זה, לאחר שהמתלוננת כבר העידה במשפט, לא נשקפת ממנו מסוכנות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, החלטתי לקבל את הבקשה.

6.

אכן, מהוראות סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים נובע כי משפטו של נאשם צריך להסתיים בתוך תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום נגדו, וכי הארכת מעצר מעבר לפרק זמן זה היא בבחינת החריג לכלל. בדונו בבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי להגנה מפני נאשם שמיוחסות לו עבירות חמורות לבין ההגנה על חירותו של הנאשם, שדינו טרם הוכרע ועדיין עומדת לו חזקת החפות. כבר נפסק כי יש בחלוף הזמן מתחילת משפטו של נאשם כדי להשפיע על האיזון האמור ולעתים אף להטות את הכף לעבר שחרורו של הנאשם ממעצר [ראו למשל: בש"פ 6347/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 7.8.2005); בש"פ 1063/09 מדינת ישראל נ' אילן אשד (לא פורסם, 22.2.2009); בש"פ 7517/10 מדינת ישראל נ' סבן , פסקה 13 (לא פורסם, 25.10.2010); החלטתי בבש"פ מדינת ישראל נ' פלונים , פסקה 18 (לא פורסם, 3.11.2010)]. בהקשר זה שוקל בית המשפט את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו ובכלל זה את חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום ומאז מעצרו של הנאשם, תוך בחינת קצב התנהלות המשפט והצפי לסיומו, וכן את מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, את החשש להימלטותו מן הדין ואת החשש מפני שיבוש הליכי משפט.

7.

על אף התמשכות ההליכים במקרה שלפניי, אני סבור כי ראוי להותיר את המשיב במעצר בשלב זה של משפטו. המשפט אכן מתנהל לאורך זמן רב והדעת אינה נוחה מכך. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שחלק מן האחריות להתמשכות ההליכים רובץ לפתחה של ההגנה, כפי שכבר פורט בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של המשיב וכפי שעולה מתיאור השתלשלות האירועים מאז הארכת המעצר האחרונה שעליה הורה בית משפט זה. כמו כן, לא ניתן להתעלם ממורכבותו של התיק ומן התפניות שחלו בו, לרבות חזרתה של המתלוננת מגרסתה וניסיונותיהם של הצדדים להגיע להסכמה באשר לסיום התיק, אשר לא צלחו בסופו של יום. נראה כי אותם ניסיונות להגיע להסכמה נמנים על הגורמים שמנעו את סיומו של המשפט במהלך הארכת המעצר האחרונה שעליה הורה בית משפט זה. זאת, כמובן, מבלי להביע כל עמדה באשר לתוכנו של ההסדר המוצע, אשר לא מומש. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העובדה כי חרף הדחיות האמורות, המשפט קרב לסיומו ומועד הסיכומים בכתב נקבע ליום 25.11.2010. לפיכך, יש לקוות כי הכרעת הדין בעניינו של המשיב תינתן בתוך פרק זמן סביר.

8.

זאת ועוד, איני סבור כי בנסיבות העניין שלפניי ניתן להעדיף את ההגנה על חירותו של המשיב על פני ההגנה על האינטרס הציבורי ועל שלומה של המתלוננת. העבירות החמורות המיוחסות למשיב, שעניינן אינוס קטינה תוך איום בנשק, וכן עברו הפלילי המכביד, מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננת בפרט. בהקשר זה, כבר נקבע בעניין זה ממש כי שיקול ההשפעה על מצבה הנפשי של המתלוננת הינו שיקול רלוונטי וכי לנוכח חזרתה של המתלוננת מגרסתה, אין בעובדה שעדותה הושלמה כדי להפיג את המסוכנות כלפי המתלוננת את החשש מפני שיבוש הליכי משפט [ראו: בש"פ 770/10 הנ"ל, בפסקה 23 להחלטה והאסמכתאות שם].

9.

המשיב טוען כי הצדקה נוספת שלא להאריך את מעצרו טמונה בכך שקיים סיכוי גבוה כי הוא יזוכה מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום או יורשע, לכל היותר, בעבירת בעילה אסורה בהסכמה, בגינה יושת עליו עונש שלא יארך הרבה מעבר לתקופת מעצרו עד כה. המשיב טוען עוד כי לנוכח דברים אלו, פוחת משמעותית גם החשש להימלטותו מן הדין. המשיב נסמך על עובדת חזרתה של המתלוננת מגרסתה ועל הצעה מאת המותב הדן בתיק כי הצדדים יגיעו להסכמה לפיה יודה המשיב בעבירת בעילה אסורה בהסכמה. לעניין חזרתה של המתלוננת מגרסתה המפלילה, ברי כי המותב שיכריע את דינו של המשיב יצטרך לקבוע האם יש להעדיף את גרסתה המקורית של המתלוננת או שמא את גרסתה המאוחרת, לאחר שישקול את כלל הראיות. ואולם, כבר נקבע על ידי השופט י' עמית בבש"פ 770/10 הנ"ל כי חזרה זו אינה מהווה מהפך דרמטי המגיע כדי כרסום מהותי במשקל הראיות לכאורה נגד המשיב לעניין שאלת המעצר . איני סבור כי יש אף בעמדה זו או אחרת שהביע המותב הדן בתיק כלפי ניסיונם של הצדדים להגיע להסדר, כדי לשנות את הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיב במסגרת כתב האישום, והכול לעניין שלב המעצר בלבד, כאמור. לפיכך גם איני סבור כי ניתן לבטל את החשש מפני הימלטות המשיב מן הדין, נוכח העונש הצפוי לו אם אכן יורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

10.

לנוכח כל האמור, אני מקבל את הבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 1.11.2010 או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 1019/09 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מבין המועדים.