בש"פ 4356/21 יעקב חטואל נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (השופט נ' סילמן ) אשר ניתנה ביום 3.6.2021 במ"ת 51124-03-21, ואשר קבעה כי העורר ייעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ (מחוזי חיפה) 51088-03-21.

עיקרי כתב האישום והליכים קודמים

2.

ביום 24.3.2021 הוגש נגד העורר ושניים אחרים (להלן: הנאשמים ) כתב אישום המייחס לעורר את העבירות הבאות: החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית , עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה , עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק; נשיאת נשק , עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק; החזקת נשק , עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק; וכן שיבוש מהלכי משפט , עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

3.

לפי עובדות כתב האישום, העורר הוא בנו של הנאשם השלישי (להלן: האב ) ואחיינו של הנאשם השני (להלן: הדוד ). ביום 24.2.2021, בשעה 12:58 או בסמוך לכך, דאג העורר להובלת עשרות שקיות גדולות המכילות סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של לפחות 121.42 ק"ג לחצר ביתו הפרטי שבעכו, באמצעות משאית בה נכחו אנשים נוספים (להלן: בני חבורתו של העורר ). בין השעות 14:19-14:09 או בסמוך לכך, הגיעו האב והדוד לביתו של העורר, ולאחר מכן החלו שלושת הנאשמים, בצוותא חדא, להעביר את שקיות הסמים מחצר הבית לפנים הבית. בסמוך לשעה 14:58, בני חבורתו של העורר וחבורה נוספת נכנסו לביתו של העורר, כאשר חלק מבני החבורה השנייה מצוידים באלות. בשלב זה, התפתחה קטטה בתוך הבית, במהלכה נגרמו לעורר חבלות. בהמשך, יצאו בני החבורה השנייה מביתו של העורר, כשחלקם נושאים עמם חלק משקיות הסמים במטרה לקחת אותן מהנאשמים. לאחר שהעורר והדוד יצאו לחצר, העורר הוציא אקדח ממקום מסתור (להלן: האקדח ) ומסר אותו לדוד על מנת שזה יבצע ירי לעבר בני החבורה השנייה במטרה למנוע מהם לקחת את שקיות הסמים. הדוד דרך את האקדח וירה לעבר בני החבורה השנייה לפחות שתי יריות אשר פגעו בידו ובמותנו של אדם (להלן ייקרא: אביאל ) וגרמו לו חבלות חמורות. מיד לאחר הירי, נמלטו האנשים מחצר ביתו של העורר, כשחלקם נושאים את שקיות הסמים, אותן הסתירו בבניין סמוך. בהמשך, יצא העורר מביתו ואסף את שקיות הסמים שבני החבורה השנייה הותירו אחריהם בעת מנוסתם. לאחר מכן, העורר ניסה להסתיר את שקיות הסמים, ניתק מהחשמל את מכשיר ה- DVR

אשר תיעד את השתלשלות האירועים, והסתירו מתחת למיטה בחדר שינה בביתו, וזאת על מנת למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להוביל לעיוות דין בדרך של העלמת ראיות.

4.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר הנאשמים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם. בבקשה נטען כי בידי המדינה ראיות לכאורה הכוללות, בין היתר: חוות דעת של מעבדת סמים; דו"חות פעולה ומצלמות גוף של השוטרים באירוע; תוצרי מצלמות אבטחה מביתו של העורר ומבתים סמוכים; מסמכים רפואיים המתעדים את החבלות שנגרמו לאביאל; חוות דעת מעבדה ביולוגית אשר קושרת את הדם שנמצא על שער ביתו של העורר ועל שקיות הסמים לדמו של אביאל; גרסאות הדוד והאב; וכן גרסת העורר בחקירותיו בה טען כי הופלל על ידי אחרים, זיהה את עצמו במצלמות האבטחה, סירב לנקוב בשמות שותפיו למסכת העבריינית ובהמשך שמר על זכות השתיקה. נטען כי לנוכח חומרת מעשיהם והעונש הצפוי להם, נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן ישנו חשש להתחמקות מהליכי המשפט או מריצוי עונש מאסר, אם יוטל. עוד נטען כי המסוכנות הרבה אשר נשקפת מהנאשמים נלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות להם ומנסיבות ביצוען ומקימה נגדם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים וכן עילות מעצר וחזקות מסוכנות סטטוטוריות מכוח סעיפים 21(א)(1)(ג)(3) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. ביחס לעורר ולדוד, ביקשה המדינה להוסיף כי הואיל ועסקינן בעבירה בתחום הנשק, קמה נגדם עילת מעצר וחזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, אשר מצדיקה חלופת מעצר רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. כמו כן, ציינה המדינה כי לחובת העורר הרשעה קודמת בעבירות סמים, בגינה ריצה עונש מאסר בפועל.

5.

בדיון שהתקיים ביום 4.4.2021 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגדו, וטען כי תקיפתו על ידי בני החבורה השנייה בביתו ומבצרו מהווה נסיבה המצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר. בעקבות כך, בית משפט קמא הורה על שליחת העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן. התסקיר הוגש ביום 5.5.2021 ובו פורטו נסיבותיו האישיות של העורר, בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים, בעל כושר ביטוי מפותח והפרעת חרדה אשר לא זכתה לאבחון ולטיפול. שירות המבחן ציין כי לחובת העורר הרשעה קודמת משנת 2006 בגין סחר בסמים, אשר בגינה נדון ל-11 חודשי מאסר בפועל. שירות המבחן התרשם כי נסיבות חייו של העורר, אשר גדל והתפתח בתנאי דחק לאור מעורבות האב בפלילים וחוסר פניות הוריו לצרכיו השונים גרמו לו לפתח נכונות וכלים להתמודדות עצמאית ונחישות להצלחה. לצד זאת, ולנוכח התרשמות שירות המבחן מקיומם של דפוסי התנהגות וחשיבה עברייניים, כשברקע אישיות הסובלת ממצוקה רגשית וחרדה עמוקה, העריך שירות המבחן כי הסבירות להישנות עבירות דומות מצדו של העורר היא גבוהה. שירות המבחן הביע ספק לגבי התאמתן של המפקחות שהוצעו כדי להפחית מרמת הסיכון של העורר ולהוות עבורו דמויות סמכותיות ומציבות גבולות. בהתחשב בכל אלה, שירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

6.

ביום 12.5.2021 קיים בית משפט קמא, במעמד הצדדים, דיון במעצרו של העורר. ביום 3.6.2021 הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט קבע כי לא מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מהכלל לפיו לא ישוחרר נאשם בעבירות סמים ועבירות נשק אשר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. בית המשפט עמד על נסיבות ביצוע העבירות ועל חומרתן הגבוהה, וקבע כי מעשיו של העורר – אשר כוללים, נוסף לעבירות הסמים, החזקת נשק ונכונות להשתמש בו, יכולת תמרון אחרים, ניסיון ליהנות מפירות השלל לאחר אירוע אלימות קשה והעלמת ראיות – מלמדים לכאורה על היותו נטוע עמוק בעולם עברייני ועל מסוכנות גבוהה, אשר לא ניתן לקהותה בחלופת מעצר. בהחלטתו התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של העורר, כמו גם להרשעותיו בתחום התעבורה, אשר מלמדות על יחסו הכללי לחוק, ולהתרשמותו השלילית של שירות המבחן. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה הוא איש עסקים לגיטימי אשר הותקף בביתו, בקבעו כי התנהלות העורר והסכסוך בו הוא מצוי, מלמדים אף הם על דפוסים עברייניים מושרשים ומעצימים את המסוכנות הנשקפת ממנו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

7.

העורר טוען כי החלטת בית משפט קמא לעצרו עד תום ההליכים בהליך העיקרי נסמכת במידה רבה על המלצתו השלילית של שירות המבחן – המלצה שלשיטת העורר אין לייחס לה משקל רב. לטענת העורר, הערכת שירות המבחן כי העורר בחר בעולם העבריינות מבוססת בעיקרה על קיומה של הרשעה אחת קודמת, מלפני 15 שנים, כאשר היה חייל צעיר כבן 21, ומתעלמת מהיותו אדם נורמטיבי הנשוי באושר ואב לשלושה ילדים. עוד נטען כי שירות המבחן זקף לחובת העורר, שלא כדין, את הרקע הפלילי של האב, ובחן את המפקחים המוצעים באופן מחמיר שאינו הולם את טיב תפקידם, שהינו פיקוחי ולא חינוכי.

8.

לטענת העורר, בית משפט קמא שגה בסרבו לבחון חלופת מעצר נוספת וכן באופן בו ניתח את הפסיקה. העורר סבור כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבות המקלות אשר מתקיימות בעניינו. בהקשר זה טוען העורר כי החזקת הנשק לצורך הגנה עצמית מפני אנשים אשר הגיעו לביתו כדי לממש את איומיהם הקודמים ולפגוע בו ובבני משפחתו, היא בגדר נסיבה חריגה ומיוחדת המצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר. עוד טוען העורר, כי הפסיקה אליה נדרש בית המשפט איננה דומה למקרהו-שלו, שבו מדובר בהחזקת סם רגעית לזמן קצר בלבד. כמו כן נטען כי בית המשפט התייחס לתוצרי מצלמות האבטחה מביתו של העורר, וזאת מבלי שניתנה לעורר הזדמנות לטעון לעומק ולהפנות לראיות בעניין זה.

9.

לצד טענות אלה, מעלה העורר טענה בדבר הפליה ואכיפה בררנית. לדבריו, בעוד שהוא עצמו וכן אביו ודודו נעצרו, אביו נעצר באזוק אלקטרוני מחוץ לכלא ואילו יתר המעורבים בפרשה – ובפרט בני החבורה האחרת, אשר נהגו באלימות קשה כדי להשיג סמים – מהלכים חופשי מבלי שהוגשו נגדם כתבי אישום. העורר טוען כי אכיפה בררנית זו, היא כשלעצמה מצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר.

10.

לסיכום, העורר טוען כי הוא קורבן של הנסיבות, אשר נסחט על ידי עבריינים והסכים לקבל את שקיות הסמים למשמורת קצרה מבלי שידע מה תוכנן. האקדח בו הצטייד העורר היה נחוץ לו כדי להגן על אשתו ועל ילדיו בעקבות ניסיונות עבר לפגוע בו ובמשפחתו. העורר סבור כי הוא ובני משפחתו נפלו קורבן להתקפה אלימה של עבריינים, ועל כן, מן הראוי לשחררו לחלופת מעצר בית.

טענות המדינה

11.

המדינה סומכת את ידיה על ההחלטה קמא על כל נימוקיה, תוך שהיא מדגישה את כלל המעצר בעבירות סמים ואת חזקות המסוכנות שהעורר חוסה בצלן.

דיון והכרעה

12.

בא-כוחו של העורר עשה הכל כדי לעזור לשולחו, אך סבורני כי דין הערר להידחות.

13.

הלכה היא עמנו כי נאשם באחת מעבירות סמים ממשפחת סחר – רשימה אשר כוללת החזקה והובלה של סם מסוכן בכמות גדולה, כמו במקרה שלפניי – ייעצר עד תום ההליכים (ראו: החלטתי בבש"פ 8667/18 מדינת ישראל נ' מיעראי , פסקאות 9-8 והאסמכתאות שם (7.12.2018), וכן בש"פ 9023/20 ואזנה נ' מדינת ישראל (1.1.2021)). לכלל זה קיים חריג צר בדמות "נסיבות מיוחדות", אשר מתקיימות, על פי רוב, רק כאשר "גילו של הנאשם צעיר, עברו הפלילי נקי ומעורבותו בעבירות היא מצומצמת בלבד", כפי שהוסבר על ידי השופט ד' מינץ בבש"פ 8262/18 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל (4.12.2018).

14.

המקרה שלפניי, שפרטיו מאומתים בראיות לכאורה, אינו נופל בגדרו של חריג זה. החלטתו של השופט ע' גרוסקופף בבש"פ 8640/20 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל

(23.12.2020), אשר תומכת בהרחבת החריג מקום שמדובר בעבירה שקשורה לקנבוס, סם שלגביו נשקלת לגליזציה חלקית, ובנאשם נטול עבר פלילי (ראו שם, פסקאות 11-10) – אף היא איננה עוזרת לעורר. זאת, לנוכח כמות הסם שבו עסקינן ובעיקר לנוכח מעורבות העורר במעשים שקשורים לאקדחו ולשימוש העברייני שנעשה בו.

15.

יתרה מכך: כפי שכבר הזדמן לי לקבוע, לאחר שידענו כי העורר חוסה בצלה של חזקת המסוכנות, "השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני אל מחוץ לכותלי הכלא, היא לא "למה לא?", אלא "למה כן?"" (ראו: בש"פ 250/21 מדינת ישראל נ' פרוך , פסקה 19 והאסמכתאות שם (31.1.2021)). בנסיבות אלה, על העורר מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי אינו מסוכן לציבור וכי הימצאותו מחוץ לכלא אינה כרוכה בסכנה של שיבוש מהלכי משפט או של הימלטות מאימת הדין. בנטל זה העורר לא עמד. גם אם נתעלם מהאמור בתסקיר המעצר השלילי, אשר הוגש בעניינו, ומעברו הפלילי, לא נוכל למצוא בנסיבותיו דבר שמתקרב להפרכת הנטל.

16.

הטענה היחידה שהעלה העורר ואשר מעלה תהיות לא פשוטות היא זו של אכיפה בררנית. לא הונחה לפניי תשתית עובדתית מספקת כדי להכריע בטענה זו, אך אם נכון הוא שהמשטרה לא עצרה איש מהפורעים אשר הגיעו לביתו של העורר מצויידים באלות כדי לתקוף אותו ואת שותפיו וליטול מחזקתם את הסמים, הרי שהדבר טעון בדיקה יסודית. באשר למעצרו של אביו של העורר באיזוק אלקטרוני – אין בידי מספיק נתונים כדי לקבוע אם מדובר באכיפה בררנית, אך אציין רק את גילו של האב ואת אי-מעורבותו בעבירות שקשורות לאקדח של העורר ולירי מאותו אקדח. כך או אחרת: נאשם או חשוד שמן הדין לעצרו – ייעצר; העובדה שנאשם אחר או חשוד אחר, שדינו להיות עצור, לא נעצר אינה מהווה עילה לשחרורו אלא, אולי, במקרים קיצוניים של שימוש בוטה לרעה בכוח השררה של המשטרה או של התביעה (ראו: בש"פ 8477/12 פיניש נ' מדינת ישראל , פסקה 14 והאסמכתאות שם (29.11.2012), והשוו: בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (6.5.1994))). ברי הוא, כי המקרה דנן אינו נופל בגדרם של מקרים קיצוניים כאמור.

17.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.