בש"פ 2123/14 מחמד גאנם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ), במ"ת 23422-08-13, מיום 3.3.2014, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר ושלושה מבני משפחתו הוגש כתב אישום, המונה שישה אישומים, בו מיוחסת להם מסכת ארוכה של איומים ואלימות, על רקע סכסוך נדל"ני שפרץ עם בני משפחה אחרים. נציין כבר עתה, כי הנאשמים הנוספים הם: מדחת שעאר – גיסו של העורר (להלן: מדחת ); אחמד שעאר – חמו של העורר (להלן: אחמד ); וג'יאהן

גאנם – אשתו של העורר (להלן: ג'יאהן ).

מעובדות האישום הראשון, עולה כי בסמוך ליום 30.1.2012, קשרו כלל הנאשמים קשר לפגוע פיזית בסמי קועד – גיסו של אחמד (להלן: סמי ), בשל התנגדותו של סמי למאמציו של אחמד לקבל היתרי בניה לגבי מבנה מסויים, ופעלו להוצאת הקשר לפועל. במסגרת אישום זה יוחסה לעורר ולשאר הנאשמים עבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

מעובדות האישום השני עולה, כי ביום 30.1.2012 הקיפו העורר, אחמד וג'יהאן את רכבו של סמי ומנעו ממנו לברוח. בהמשך, הכו אחמד וג'יאהן את סמי בעזרת אלה מעץ וחפץ קהה, תוך שכל השלושה מאיימים עליו כי ירצחו אותו אם ימשיך להתנגד. בגין מעשים אלו יוחסו לעורר, לאחמד ולג'יאהן העבירות הבאות: איומים, לפי

סעיף 192 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא, לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין; היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

מעובדות האישום השלישי, עולה כי בסמוך ליום 30.1.2012, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, הגיעו העורר, מדחת וג'יאהן, בשליחותו של אחמד, לביתו של סמי והחלו לדפוק בחוזקה על דלת ביתו, תוך שהם דורשים להיכנס לבית. משסורבו, החלו השלושה לקלל את סמי ולאיים עליו במילים: " אנחנו נראה לך, נרצח אותך ". בהמשך, לאחר שסמי פנה ישירות לעורר ושאל אותו מדוע הוא מעורב בסכסוך, אמר לו העורר כי אחמד הבטיח לו שיבנה לו בית, ואיים על סמי כי " אם לא יכניס אותם הם יזיינו אותו עד שיפסיק להתנגד ". בגין מעשים אלו, יוחסה לכלל הנאשמים עבירה של איומים, לפי סעיף 192.

מעובדות האישום הרביעי עולה, כי מספר ימים לאחר האירוע המתואר באישום השלישי, חזרו העורר, מדחת וג'יאהן לביתו של סמי, כאשר הם מלווים בשני אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה למשיבה, וקראו לו לצאת החוצה. לאחר שזה יצא לקראתם, הראה לו העורר טופס שהוכן מבעוד מועד, בו נאמר שסמי ובני משפחתו מסירים את התנגדותם להיתרי הבניה המבוקשים, והורה לו לחתום עליו ולהחתים את אשתו והוריו. עוד הוסיף העורר, " או שאתה חותם לי עכשיו על המסמך הזה ואתה לא מתנגד יותר או שעכשיו אני מערב את האנשים האלו, את העבריינים ". בעקבות דברים אלו, נענה סמי לדרישתו של העורר, חתם על הטופס שהוצג לו והחתים עליו את אשתו והוריו. בגין מעשים אלו ייוחסה לעורר, מדחת וג'יאהן עבירה של סחיטה באיומים, לפי 428 לחוק העונשין.

מעובדות האישום החמישי עולה, כי ביום 20.7.2013, הגיעו העורר ומדחת לביתו של סמי ברכב בו נהג מדחת, כאשר העורר נושא על גופו אקדח, בו הצטיידו השניים ובאמצעותו הם תכננו לרצוח את סמי. כאשר הגיעו לביתו של סמי, פגשו השניים באביו של סמי – איברהים, והעורר צעק לעברו שהוא מתכוון " לחסל את הבן שלו ושיכין תכריכים ". בשלב זה, יצא סמי למרפסת ביתו ביחד עם אשתו – קולט, ושאל את העורר למבוקשו וביקש ממנו שיסתלק. בתגובה, התקרבו העורר ומדחת עם רכבם למרפסת ביתו של סמי, והעורר החל לירות באקדח לעבר סמי ואשתו. בסך הכול ירה העורר לעבר ביתו של סמי ארבעה כדורים, אשר פגעו במקומות שונים בבית, ובכלל זאת בתקרת פנים הבית. בנוסף, במהלך הימלטותם מהמקום, פגעו מדחת והעורר במכוניתם באיברהים, אשר מעד כתוצאה מכך ונפגע בכתפו. בגין מעשים אלו, ייוחסו לעורר ולמדחת העבירות הבאות: ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

מעובדות האישום השישי עולה, כי ביום 5.8.2013, לאחר שאמו של סמי – חביבה, סירבה להכניס לביתו של סמי קבלן ומהנדס שהגיעו מטעמו של אחמד, הגיע העורר למקום ביחד עם אחמד. העורר אמר לחביבה שתפתח לו את דלת הבית או ש" תכין תכריכים לבן שלה בתוך 24 שעות ". משעמדה חביבה על סירובה לפתוח את דלת הבית, אמר לה העורר שתכין תכריכים לבן שלה ושהוא יזרוק רימון ויהרוס לה את הבית. בגין מעשים אלו, יוחסה לעורר עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר, מדחת ואחמד עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. ביום 12.9.2012, נענה בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה, ככל שהיא נוגעת למדחת ולאחמד. לאחר סקירת ההודעות המצויות בתיק, ובין היתר ההודעות שנמסרו על-ידי סמי וקולט, נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית התומכת בנטען בכתב האישום. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח המסוכנות הנשקפת ממדחת ואחמד לסמי ולבני משפחתו, אין לשחררם לחלופת מעצר, וזאת אף מבלי שהתקבל תסקיר מעצר בעניינו של מדחת. ביום 15.9.2013, הסכים העורר למעצרו עד לתום ההליכים במשפטו, תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות לבקש עיון חוזר בהמשך, ובית המשפט המחוזי הורה כאמור.

4.

ביום 1.10.2013, נמחק עררו של אחמד לבית משפט זה (בש"פ 6357/13), והוסכם כי הוא יגיש לבית המשפט המחוזי הצעה לחלופת מעצר נוספת, וזאת בדרך של בקשה לעיון חוזר. בעקבות זאת, פנה אחמד לבית המשפט המחוזי בהצעה לחלופת מאסר, וביום 6.11.2013, הוא שוחרר ממעצרו לחלופה זו.

ביום 5.1.2014, דחה בית המשפט המחוזי בקשה מטעמו של מדחת לעיון חוזר בהחלטה לעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים. נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש היה בגדר מבצע בצוותא בירי שבוצע לעברו של סמי, וכי נשקפת ממנו מסוכנות משמעותית. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי יש לאבחן בין עניינו של מדחת לבין עניינו של אחמד, כיוון שהאחרון חדל מפעילותו האלימה כלפי סמי מייד לאחר שקיבל לידיו את היתר הבנייה, בחודש אוקטובר 2012, בעוד שמדחת המשיך בכך אף לאחר מכן. ביום 16.1.2014, התקבל ערר שהגיש מדחת לבית משפט זה (בש"פ 269/14), ונקבע כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר בעניינו של מדחת לבית המשפט המחוזי, במסגרתו תיבחן האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. ביום 5.2.2014, לאחר שהוגש לעיונו תסקיר מעצר, הורה בית המשפט המחוזי כי מדחת ישוחרר לחלופת מעצר. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על רקעו האישי של מדחת, וציין כי " המבקש [מדחת] הוא דמות יוצאת דופן במקצת, סטודנט ללימודי מחשב לתואר ראשון, נעדר עבר פלילי כלשהו ". כמו כן, הפנה בית המשפט המחוזי להערכת המסוכנות הנמוכה שנקבעה בעניינו של המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח עברו הפלילי הנקי של מדחת, ניתן להניח כי די בששת החודשים בהם שהה במעצר על מנת לרסנו ולהציב לו גבולות ברורים, וכי ניתן יהיה להפיג במידה משמעותית את מסוכנותו על-ידי הרחקתו לעיר אחרת.

5.

בעקבות שחרורם של מדחת ואחמד לחלופות מעצר, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, וביום 3.3.2014, נדחתה בקשתו. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בשני טעמים מרכזיים. ראשית, נקבע כי לעורר היה תפקיד מרכזי ובולט בשרשרת האירועים האלימים שננקטו נגד סמי, והוא היחיד שהשתתף בכולם. הוטעם, בהקשר זה, כי העורר הוא זה ששלף וירה באקדח על סמי ואשתו, ואף חזר לאחר אירוע הירי ואיים על אמו של סמי, באומרו לה כי הוא עוד ירצח את בנה. שנית, הפנה בית המשפט המחוזי לעברו הפלילי המכביד של העורר, שבעקבותיו הוא ריצה עונשי מאסר, דבר העומד בניגוד מוחלט לעברם הנקי של יתר הנאשמים בתיק. משכך, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר.

הערר

6.

העורר משיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי עקרון השוויון מחייב את שחרורו לחלופת מעצר, ולמצער, את הפנייתו לשירות המבחן לשם הכנת תסקיר מעצר בעניינו. נטען, בהקשר זה, כי חרף קביעותיו של בית המשפט המחוזי, אין הבדל מהותי בינו לבין הנאשמים האחרים, אשר שוחררו לחלופות מעצר, ומשכך אין עוד הצדקה להשאירו במעצר. בהתייחס לטענה בדבר תפקידו המרכזי בביצוע העבירות, הדגיש העורר כי מדחת נהג ברכב שמתוכו הוא ירה, לכאורה, לעבר סמי, ושניהם מואשמים בעבירה שעניינה ניסיון לרצח כמבצעים בצוותא. לפיכך, נטען על-ידי העורר, כי האבחנה היחידה ביניהם היא השמעת האיומים כלפי אימו של סמי, ובכך לא די בכדי לקבוע שלעורר היה תפקיד מרכזי ובולט יותר בביצוע העבירות. אשר לעברו הפלילי, ציין העורר כי בשנת 2007 הוא ריצה את מאסרו האחרון, ולפיכך מדובר בהרשעות ישנות, שלכל היותר יכולות להשפיע על תנאי שחרורו, אך לא על עצם ההחלטה לשחררו. עוד ציין העורר, כי בית המשפט המחוזי, לא נתן את דעתו לעובדה כי הסכסוך המשפחתי, אשר ניצב ברקע האירועים, הסתיים, שכן היתרי הבניה הנחוצים התקבלו זה מכבר, והבניה מצויה בשלב מתקדם. זאת, לאחר שרשויות התכנון הבהירו לסמי כי אין עוד מקום להגשת התנגדויות מצידו.

בדיון שלפניי חזר בא-כוחו של העורר, עו"ד משה סוחמי, על עיקרי טענותיו ועתר לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולחלופין לקבל תסקיר מעצר בעניינו. בא-כוחה של המשיבה, עו"ד שאול כהן, התנגד לשחרורו של העורר. נטען, כי העורר נבדל מיתר הנאשמים, הן בעברו הפלילי המכביד והן במידת מעורבותו במעשים המתוארים בכתב האישום, ובעיקר בעצם ביצוע הירי לעבר סמי, ולכן לא ניתן לגזור גזירה שווה משחרורם של הנאשמים האחרים לחלופת מעצר לענייננו.

דיון והכרעה

7.

אין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה וקיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר, והערר מבוסס על השלכותיו של עקרון השוויון על שאלת המשך מעצרו של העורר. ייאמר מייד, כי לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

8.

הלכה היא כי עקרון השוויון, שלפיו אין ליתן יחס שונה לשווים, חולש על סוגיית המעצרים, ובכלל זה הוא חל גם על מעצרם עד לתום ההליכים של נאשמים. עקרון השוויון החל בדיני המעצרים מורה אותנו, שלא לנהוג בצורה שונה בין נאשמים שאין ביניהם שוני רלוונטי, ככל שהדבר נוגע בשאלת המעצר (בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (6.5.1994) (להלן: עניין כריים ); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 763 (2003) (להלן: עניין רפייב ); בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 723 (1989)). עוד נפסק, כי לעיתים יהיה די בקיומה של הפליה בין נאשמים שווים, על-מנת להטות את כפות המאזניים, ולהביא לשחרורם ממעצר (עניין כריים ; עניין רפייב , בעמוד 764; ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל , פ"ד מא (2) 281, 292 (1987)). לפיכך, תנאי מקדמי לשחרורו של נאשם ממעצר על בסיס טענת הפליה, נעוץ בשאלה האם קיים שוני רלוונטי בינו לבין יתר הנאשמים. אין צריך לומר, כי קיומו של שוני מצדיק, ככלל, להבחין בין הנאשמים, ואין מדובר בהפליה אסורה. נקבע, כי לצורך בחינת השוני בין הנאשמים, ניתן יהיה להתחשב, בין היתר, במידת מעורבותם בביצוע העבירה; בעברם הפלילי; ובעוצמת התשתית הראייתית בעניינם (בש"פ 8623/10 סאלם נ' מדינת ישראל (5.12.2010);

בש"פ 2985/06 אזערי נ' מדינת ישראל (1.5.2006)). אם נעבור מהכלל אל הפרט, הנני סבור כי העורר נבדל מיתר הנאשמים הן בעברו הפלילי ובעיקר במידת מעורבותו, הלכאורית, במעשים המתוארים בכתב האישום, ודי בהבדלים אלו בכדי להצדיק הבחנה בינו לבין יתר הנאשמים. להלן ארחיב מעט בעניין זה.

9.

אפתח במידת מעורבותו, לכאורה, של העורר באירועים המתוארים בכתב האישום, בהשוואה למעורבותם של שאר הנאשמים.

מעיון בעובדות כתב האישום, ניכר התפקיד המרכזי שהיה לעורר בהוצאת הקשר העברייני שכוון נגד סמי, מהכוח אל הפועל. העורר הוא היחיד מבין הנאשמים שהיה מעורב, לכאורה, בכל חמשת אירועי האלימות נגד סמי ובני משפחתו, כאשר בחלק מהאירועים, הוא נטל על עצמו במובהק תפקיד אקטיבי יותר ביחס לנאשמים האחרים. כך למשל, במסגרתו של האישום הרביעי, העוסק בעבירה שעניינה סחיטה באיומים, נטען כי היה זה העורר שניגש לסמי עם טופס הסרת ההתנגדויות, ואמר לו כי הוא יערב עבריינים, במידה שסמי יסרב לחתום. עוד יש לציין, בהקשר זה, כי במסגרתו של האישום החמישי, העוסק באירוע הירי לעברם של סמי וקולט, נטען כי העורר הוא זה שירה באקדח, בעוד שמדחת רק נהג ברכב. בא-כוחו של העורר טען, כי משיוחס לעורר ולמדחת ביצוע בצוותא של עבירת הניסיון לרצח, אין עוד נפקות להבדלים בין פעולותיהם בזירת האירוע. אין בידי לקבל טענה זו. גם אם השוני בפעולותיהם של העורר ומדחת לא הצדיק הבחנה בסעיפי האישום שייוחסו לשניים בגין אירוע הירי, אין ללמוד מכך כי לחלקם באירוע זה אין כל נפקות לגבי שאלת מעצרם של השניים. מעשיו של העורר מלמדים על נכונותו לעשות שימוש בכלי יריה בכדי לפגוע באחרים, וברי כי עולה ממעשים אלה מסוכנות גבוהה יותר מזו שניתן לייחס למדחת. זאת ועוד, כפי שעולה מעובדות האישום השישי, בשונה מיתר הנאשמים, העורר לא היסס לפעול בעצמו נגד סמי ובני משפחתו, ולהמשיך לאיים ברצח על בני המשפחה, למרות העובדה שכבר התקבלו היתרי הבניה, וזאת זמן קצר לאחר אירוע הירי.

10.

עוד יש ליתן את הדעת, לשוני המהותי בין עברו הפלילי של העורר לעברם

של יתר הנאשמים. כפי שצוין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד, לחובתו נצברו 7 הרשעות קודמות, ובכלל זאת, בעבירות סמים; איומים; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; תקיפת עובד ציבור; גניבה; וחבלה במזיד לרכב. בגין הרשעותיו אלה, הושתו על העורר מספר לא מבוטל של עונשי מאסר על-תנאי וצו מבחן, והוא ריצה שתי תקופת מאסר בפועל – האחת לתקופה של שלוש שנים והשנייה

של שישה חודשים. כל זאת עוד טרם שמלאו לעורר 29 שנים. המדובר בשרשרת ארוכה של הרשעות, המעידה על דפוס התנהגות עברייני, שהזמן שחלף ממועד הרשעתו האחרונה טרם הקהה את עוקצה. בניגוד לכך, יתר הנאשמים בתיק הם נעדרי עבר פלילי כלשהו, כאשר לפני ביצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, הם נהגו כאזרחים נורמטיביים ושומרי חוק. דברים אלו מקבלים משנה תוקף ככל שהדבר נוגע למדחת. בית המשפט המחוזי ציין בקשר אליו, כי מדובר ב" דמות יוצאת דופן במקצת ", וזאת על רקע שגרת חייו הנורמטיבית, במסגרתה הוא לומד מדעי המחשב ומתנדב בעמותות חברתיות שונות בעיר יפו. רקע נורמטיבי זה, הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה, כי די היה בתקופת מעצר בת שישה חודשים על מנת להציב בפניו גבולות ברורים, כאשר בשילוב עם חלופת מעצר מתאימה, יוביל הדבר להפגה משמעותית של המסוכנות הנובעת ממנו. לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, ברור כי דברים אלו אינם ישימים לגביו.

סבורני, כי די בהבדלים הנזכרים לעיל, על מנת לדחות את טענת ההפליה שבפי העורר.

11.

לא למותר הוא להוסיף, למעלה מן הצורך, כי בית משפט זה חזר והדגיש בעבר, כי עקרון השוויון, על איסור ההפליה הנובע ממנו, אינו שיקול בלעדי בדיני המעצרים. נקבע, כי כאשר עסקינן בעבירות אלימות קשה, אפשר שהאינטרס שעניינו שמירה על שלומו ובטחונו של הציבור יחייב הותרתו של נאשם במעצר, גם במחיר של פגיעה מסוימת בעקרון השוויון (עניין רפייב , בעמוד 768; בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (30.6.2003); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 392 (2000)). עובדות כתב האישום בנידון דידן, מגוללות מסכת של איומים ואלימות, שנמשכה תקופה של למעלה משנה וחצי, במהלכה העורר ויתר הנאשמים הילכו אימים על בני משפחה אחת, רק משום שאלו ניצלו את זכותם להביא את השגותיהם בפני רשויות התכנון, לגבי בקשתם של הנאשמים לקבל היתרי בניה. מסכת האלימות הגיעה לשיאה בניסיון הרצח של סמי, כאשר העורר ירה , לכאורה, באקדח לעבר דירה המצויה במרכזה של שכונת מגורים, בשעה שבתוך הדירה נמצאים ילדים רכים בשנים, אשר נאלצו למצוא מחסה מתחת למיטותיהם. בנסיבות חמורות אלו, יש רגליים לסברה כי על עקרון השוויון לסגת מפני האינטרס שעניינו שמירה על שלומו ובטחונו של הציבור.

כאמור, הדברים נאמרים אגב אורחא משנקבע על-ידי כי קיים שוני מהותי בין עניינו של העורר לבין עניינם של יתר הנאשמים, שוני המצדיק את המשך מעצרו עד לתום ההליכים במשפטו.

12.

אשר על כן, דינו של הערר להידחות.