בש"פ 3521/13 שי תורגמן נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) בעמ"ת 20633-05-13 מיום 10.5.2013, במסגרתה התקבל ערר המשיבה על החלטתו של בית המשפט השלום לתעבורה באשקלון (השופט א' מאושר ) במ"ת 1733-04-13 מיום 9.5.2013, לשחרר את המבקש למעצר בית בתנאים מגבילים.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו הואשם כי ביום 8.4.2013 נהג באופנוע למרות שנפסל ביום 22.11.2011 על ידי בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו, בנוכחותו ובנוכחות בא כוחו, מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ארבע שנים מיום מתן גזר הדין. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לאחר שקיים מספר דיונים, החליט בית משפט השלום כי על אף שישנן ראיות לכאורה וקיימת עילה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ניתן לשחררו בתנאי מעצר בית, תוך הפקדת ערבויות כספיות שונות ובאיזוק אלקטרוני.

2.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערר על החלטתו של בית משפט השלום וטענה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש בחלופת המעצר שנקבעה לאור עברו התעבורתי המכביד ביותר, לאור קיומו של מאסר מותנה בר הפעלה כנגדו ובשל העובדה שהעבירה המיוחסת לו בוצעה, לכאורה, בעת שריצה מאסר קודם בדרך של עבודות שירות. כן טענה המשיבה כי אימו של המבקש אינה מתאימה לשמש כמפקחת לאור האמור בתסקירי שירות המבחן. בית המשפט המחוזי קבע כי לעורר 103 הרשעות תעבורה קודמות אשר ביניהן גם הרשעות "משמעותיות". בית המשפט קבע כי היקף הרשעות קודמות זה מלמד על מסוכנותו הגבוהה של המשיב, וזו נלמדת גם מתוך התסקירים שהגיש שירות המבחן בעניינו. בית המשפט ציין כי במסגרת התסקיר הראשון שנערך לו, קבע שירות המבחן כי נדרשת חלופת מעצר בתנאי פיקוח אנושי מלא על ידי דמויות סמכותיות, אשר יחוזק באיזוק אלקטרוני וליווי במסגרת טיפולית. בית המשפט הפנה גם לעובדה ששירות המבחן אישר חלופה זו אך הסתייג מהאפשרות שאימו של המבקש תשמש כמפקחת. בית המשפט עמד על מגוון הרשעותיו של המבקש ועל דפוס הפעולה החוזר שלו בענייני תעבורה, כשהוא מציין כי על פני כמעט שני עשורים מבצע המבקש עבירות תעבורה ומסכן את הציבור תוך שאינו מבין את חומרת המעשים ומפגין זלזול בהחלטות בתי המשפט.

3.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי הכלל בעבירות תעבורה הוא כי רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ובייחוד כאשר קיימת חלופת מעצר ראויה. ואולם, בית המשפט קבע כי במקרה זה מסוכנותו של המבקש נובעת מכך שהפר ביודעין, ולא בפעם הראשונה, עונש פסילת רישיון שהוטל עליו, כאשר לחובתו הרשעות קודמות רבות, מאסר על תנאי בר הפעלה ואף תוך ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות. כל אלה, קבע בית המשפט, יש בהם כדי להעיד על הסיכון הגבוה שנשקף מהמבקש כפי שאף עולה מהתסקיר שנערך בעניינו, וכי אין בית המשפט יכול לתת בו אמון ולאפשר לו לצאת אל הכביש פעם נוספת. בית המשפט הדגיש כי השאלה איננה אם חלופת המעצר בפיקוח דודתו או אימו של המבקש הינה טובה, וציין כי הבעיה נעוצה במבקש עצמו. בית המשפט קבע כי המבקש יכול היה לנצל הזדמנויות רבות שבתי המשפט העניקו לו, אך בשל זלזולו הנמשך ביחס להחלטות בתי המשפט אין להעניק לו הזדמנות נוספת, ולכן הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

בבקשה שלפני טוען המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד ירון פורר – כי שגה בית המשפט המחוזי כשביטל את החלטת בית משפט השלום לשחררו לחלופת מעצר הרמטית. לטענתו, בית משפט השלום קיים שלוש ישיבות בעניינו, נעזר בשני תסקירים מאת שירות המבחן והתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי עת הורה על שחרורו לחלופת מעצר. המבקש מוסיף כי זהו לו המעצר הראשון וכי העבירות המיוחסות לו הן עבירות שלא ניתן לעוברן מהבית ולכן חלופת המעצר מאיינת את מסוכנותו. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מפסיקת בית משפט זה אשר לפיה כאשר קיימת חלופת מעצר בעבירות תעבורה יש לעשות מאמץ להעדיף אותה, וכי אין די בקביעה גורפת לפיה אין כל חלופת מעצר שיכולה להפיג את מסוכנות המבקש. המבקש מדגיש כי בית המשפט המחוזי התבסס בהחלטתו על תסקיר שירות המבחן, וטוען כי בית המשפט התעלם מכך ששירות המבחן המליץ לשחררו לחלופת מעצר תוך שהוא מציין שיקולים רבים לטובתו.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , מורה כי כדי להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום, יש להגיש בקשת רשות לערור . כמה מבין שופטי בית משפט זה, ואני ביניהם, הביעו דעתם כי אמות המידה לבחינת בקשה כאמור הן אלה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), כלומר, שרק במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש תינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל

(25.2.2013)] . כך, גם אין די בעובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות כדי להצדיק מתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל (24.1.2013), פסקה 4]. בית משפט זה הכיר בחריגים הקיימים לכלל זה, וזאת, אך במקרים מיוחדים וחריגים בהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי פגעה בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש כדי להגן על אינטרס הציבור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2013), פסקה 7 והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני מוצא כי המקרה דנא נמנה על אותם מקרים חריגים ומיוחדים.

6.

בית המשפט המחוזי לא התעלם מפסיקת בית משפט זה וציין כי הכלל הוא שבעבירות תעבורה אין לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אלא במקרים חריגים. אלא שבית המשפט הסביר בהרחבה מדוע מקרה זה נופל במסגרת אותם חריגים, וזאת בשל זלזולו המתמשך של המבקש בהחלטות בתי המשפט השונים שהרשיעו אותו שוב ושוב בעבירות תעבורה שונות. פסקתי בעבר כי כאשר נאשם מועל באמון שנתן בו בית המשפט אין עוד מקום לתת בו אמון ולבוא לקראתו במסגרת הליכי מעצרו [ראו למשל: בש"פ 7902/10 מדינת ישראל נ' אשד (3.11.2010), פסקאות 9-8]. במקרה דנא, מעל המבקש באמונו של בית המשפט לא פעם אחת ולא פעמיים ולכן צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין עוד מקום לשקול בעניינו חלופות מעצר.

הבקשה נדחית אפוא.