בש"פ 2997/09 מחמוד חנון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטה של בית המשפט

המחוזי מרכז מיום 18.2.2009 (עמ"ת 1901-02-09), לדחות את הערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 26.1.2009, בתיק ב"ש 12460/08, שעניינה מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר לבית משפט השלום (פ 5380/08), מייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; עבירה של זיוף, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; ועבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, קיבל העורר מאדם אחר תמורת תשלום, תעודת זהות ישראלית, על שם יעקב סאלח. בתאריך 20.12.2008 סמוך לשעה 12:55 ברחוב הפלד 25 בחולון, העורר התבקש להזדהות בפני רס"ר אורן אזולאי והציג לו את תעודת הזהות המזויפת. כמו כן, העורר שהה אותה עת בישראל ללא אישור כניסה או עבודה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 12460/08).

ביום 12.1.2009, לאחר שמיעת טענות הצדדים ובהסכמת העורר, הורה בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת י' בלכר ), על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, לאור קיומם של ראיות לכאורה וחשש להימלטות מן הדין, שאינו ניתן לאיון על ידי חלופת מעצר. באת כוח העורר שמרה לעצמה את הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר, כאשר יהיה באפשרותה להמציא חלופת מעצר ממשית.

בעקבות כך, הגישה באת כוח העורר לבית משפט השלום, בקשה לעיון חוזר בענין מעצרו של העורר, בה טענה כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר בבית אמו, תושבת ירושלים ובעלת תעודת זהות ישראלית. ביום 26.1.2009 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט

א' שוורץ ) את הבקשה. בהחלטה צוין, כי כנגד העורר תלוי ועומד עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי, בגין עבירות קודמות של שוד, היזק בזדון, התחזות לאחר, הכשלת שוטר, שימוש במסמך מזויף וכן שהייה בישראל שלא כדין. לאור זאת, נקבע כי החשש להימלטות מן הדין עודנו שריר וקיים ולפיכך, אין בחלופת המעצר המוצעת, כדי לאיין את עילת המעצר.

על החלטה זו, הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 1901-02-09).

ביום 18.2.2009, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ז' בוסתן ) את הערר וקבע, כי לאור מכלול הנסיבות, לרבות עברו הפלילי של העורר הכולל עבירות דומות, והעובדה שעונש המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו, הינו בר הפעלה במקרה זה, אין לשחררו לחלופת מעצר מחשש ממשי להימלטות מן הדין.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוענת באת כוח העורר, כי בית המשפט המחוזי לא בדק לאשורה את חלופת המעצר שהוצעה על ידו ולפיכך שגה בהחלטתו. לדבריה בנסיבות המקרה, על אף היותו של העורר שוהה בלתי חוקי, ניתן להבטיח את התייצבותו למשפט ולבטל החשש להימלטות מהדין, על ידי הפקדת ערבויות כספיות ממשיות. כמו כן צוין, כי מלבד היות אימו של העורר אזרחית ישראל, הוא עצמו ממתין לקבלת אישור שהייה כחוק מאת משרד הפנים, וודאי שאין הוא מעוניין לחבל בסיכוייו לקבלת אישור זה.

מנגד, סמכה באת כוח המשיבה בדיון שנערך בפניי, ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריה, די לשקול את עברו הפלילי של העורר, ואת העבירות נשוא כתב אישום זה אשר כוללות שהייה בישראל שלא כחוק ואף שימוש במסמך מזויף, כדי לדחות את בקשת השחרור לחלופת מעצר. לטעמה, ניתן לקבוע כי קיים חשש להימלטותו של העורר מן הדין, גם מבלי להידרש לשאלה, האם די בעובדת היותו שוהה בלתי חוקי לכשעצמה, כדי להקים עילה למעצרו.

לאחר עיון בהודעת הערר ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

השאלה שבמחלוקת הניצבת בפניי היא, האם מתקיים התנאי שבסעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), אשר דורש קיום יסוד סביר לחשש להתחמקותו של העורר מהליכי שפיטה, לשם הוראה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. באת כוח העורר הציגה בפניי החלטות של בית משפט זה, בהן נקבע כי לעיתים, עילת החשש להימלטות מן הדין ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר, גם כאשר מדובר בשוהה בלתי חוקי וגם אם נזקפות לחובתו הרשעות קודמות. אכן, בחינת קיומה של עילה למעצר, צריכה להיעשות תוך התחשבות מרבית בערך חירות הפרט ובחזקת החפות שעומדת לו בשלב זה של ההליך המשפטי. כמו כן, כפי שמורה סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, מחובתו של בית המשפט לשחרר את העורר בתנאים, באם ניתן לאיין על ידי כך את עילת המעצר. אכן, קבע בית משפט זה בעבר, כי עובדת היותו של העורר שוהה בלתי חוקי, לכשעצמה, לא מהווה שיקול מכריע בבחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסם, 28.12.1999); בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2004)). ובמקום אחר צוין, כי ניתן לאשר שחרור למעצר בית בתחומי מדינת ישראל, גם במידה והעורר לא מחזיק בהיתר שהייה בישראל (בש"פ 648/00 עבידו נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, (10.2.2000)).

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שפעמים במצבים מסוג זה "יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר" (דברי חברי השופט א' רובינשטיין בבש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008) (להלן: פס"ד טאלאלקה )). יתרה מכך, נקודה זו איננה השיקול היחיד העומד בבסיס עילת מעצרו של העורר. במקרה שבפניי, קבלת עמדת המשיבה מתבקשת גם מתוך עיון במכלול הנסיבות של התיק. ראשית, החשש להימלטות העורר מן הדין והקושי לתת בו אמון מתחזקים, לאור האישומים הנוספים בדבר השימוש במסמך מזויף והכשלת שוטר, אשר מיוחסים לו בכתב האישום. לא זו בלבד, אלא שלעורר שתי הרשעות קודמות בעבירות דומות, משנת 2002 ו-2006 (והשוו פס"ד טאלאלקה, שם הנסיבות של שהייה בלתי חוקית ושימוש בתעודת זהות מזויפת, כאשר מדובר בעבירה חוזרת, היו אלה שהכריעו את הכף להמשך מעצר בגין החשש להימלטות מן הדין). לבסוף וחשוב לא פחות, בשונה מעובדות ההחלטות שהוגשו על ידי באת כוח העורר, במקרה שלפנינו העורר עומד בפני האפשרות כי במידה ויורשע, נוסף על עונשו בגין המעשים נשוא תיק זה, יופעל כנגדו עונש המאסר על תנאי של 18 חודשים, שנגזר עליו בתיק פלילי 40261/05 עקב ביצוע העבירות הקודמות (וראו בש"פ 7131/08 אחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.2008)).

מכלול השיקולים המובאים לעיל, לא מותירים ספק כי עילת מעצרו של העורר לא ניתנת לאיון בשחרורו למעצר בית. זאת, בשל עברו הפלילי וחומרת העבירות המיוחסות לו וכן לאור החשש כי אימת העונש הצפוי, תביא להימלטותו מהליכי משפט.

אשר על כן, הערר נדחה.