בש"פ 6538/14 מוחמד אל מהר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' עטר ), במ"ת 43269-08-14, מיום 28.9.2014, אשר בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום והחלטת המעצר

2.

על פי כתב האישום שהוגש נגד העורר, העורר מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינאית, ונכנס לישראל ללא אישור כדין. העורר עבד בביתה של אישה ילידת 1933, היא המתלוננת, ולאחר מספר ימים, ביום 11.6.2014, בשעות הערב, הגיע העורר לפתח דירתה של המתלוננת. המתלוננת זיהתה את העורר ופתחה לו את הדלת. העורר נכנס לדירה, חסם את פיה של המתלוננת, גרר אותה לחדר השינה והיכה אותה בכל חלקי גופה. בהמשך, חנק העורר את המתלוננת עד שהתעלפה, ואז לקח מדירתה תיק מסמכים; 1,500 פרנק במזומן; שיק על סך 35,000 ש"ח; וטבעת זהב. העורר הואשם בביצוע שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ; ובכניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(א)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

3.

המשיבה הגישה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בא-כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות המתוארות בכתב האישום, אך ביקש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בהחלטה מיום 28.9.2014, הדגיש בית משפט קמא את חומרת נסיבות העבירה, ואת התעוזה שהפגין העורר בביצוע השוד. נקבע, כי מאפיינים אלה מלמדים על רמת מסוכנות גבוהה אשר נשקפת מן העורר. בנוסף, צויין בהחלטה, כי העובדה שהעורר שוהה בישראל שלא כדין, מקימה חשש להימלטותו של העורר מאימת הדין. בהחלטתו של בית משפט קמא הודגש, כי " הפסיקה אשר הוצגה על-ידי בא-כוח המשיב לא נעלמה מעיני, ואולם כל מקרה ונסיבותיו ". בנסיבות המקרה דנן, לא ראה בית המשפט מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר שייבחן חלופות ספציפיות, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

תמצית טענות הצדדים

4.

בערר שלפניי, נאמר כי העורר הוא אב לשישה ילדים; ללא עבר פלילי; וכי העורר נהג להיכנס לתחומי מדינת ישראל בהיתר, במשך מספר שנים, לצורך פרנסתו. נטען בערר, כי היה מקום לבחון את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וכי היותו תושב השטחים איננה שוללת את האפשרות להורות על שחרורו. לעניין זה, ביקש העורר להסתמך על ההחלטה בבש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (15.12.2008) (להלן: עניין טאלאלקה )). עוד נטען, כי העורר הוא " אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי " וכי העובדה שהוא תושב השטחים היא הנסיבה היחידה אשר היתה לו לרועץ, והובילה להחלטה השגויה על מעצרו של העורר. העורר סבור, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן את דעתו לחלופה בפיקוח " מפקח ישראלי ", אשר הוצע לשם כך מטעם העורר.

5.

בפתח הדיון בערר, ביקש בא-כוחו של העורר, עו"ד שועאע מנצור, למקד את טענתו בשאלה העקרונית לעניין האפשרות להורות על שחרורו של תושב השטחים לחלופת מעצר. לגישתו של עו"ד מנצור, לוּ היה העורר אזרח ישראלי, היה בית המשפט מורה על שחרורו, נוכח עברו הפלילי הנקי. עו"ד מנצור ביקש ללמוד קל וחומר מעניין טאלאלקה , בו הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר, חרף עברו הפלילי המכביד של העורר, גם הוא תושב השטחים.

6.

במענה לערר, הדגיש בא-כוח המשיבה, עו"ד עמרי כהן, את האלימות והאכזריות הגלומות במעשים המיוחסים לעורר. נטען, כי נסיבות העבירה מעידות על מסוכנות מצד העורר, ולכך מתווסף החשש מפני הימלטות. צירופן של עילות אלה, כך נטען על-ידי עו"ד כהן, מוביל למסקנה כי בעניינו של העורר לא תיסכון כל חלופה. בנוסף נטען, כי העורר לא הציג חלופה קונקרטית ראויה, אשר עשויה היתה להפיג את עילות המעצר.

דיון והכרעה

7.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.

סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה תשנ"ו-1996 , קובע שלושה תנאים הכרחיים לשם מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים: ראיות לכאורה; עילת מעצר; והעדר חלופה אשר מאפשרת להשיג את מטרת המעצר, בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם היא פחותה. עניינו של הערר שלפניי הוא בתנאי השלישי, כלומר, האפשרות להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לשם יעילות הדיון, נקבע בפסיקה כי הדיון באפשרות לשחרור נאשם לחלופת מעצר ייערך בשני שלבים: ראשית, על בית המשפט לבחון האם תיתכן חלופת מעצר שתשיג את מטרות המעצר. ככל שקיימת היתכנות לכך, נדרשת, בשלב השני, בחינה פרטנית של החלופות אשר עומדות על הפרק ( בש"פ 6550/14 בן סעדון נ' מדינת ישראל (21.10.2014) ; בש"פ 2754/14

צחייק נ' מדינת ישראל (20.5.2014);

בש"פ 2806/14

מדינת ישראל נ' ריכטר

(16.4.2014)).

9.

השאלה העקרונית, בדבר האפשרות להורות על שחרורו של נאשם תושב השטחים לחלופת מעצר, נדונה בעניין טאלאלקה , ולא למותר הוא להביא כלשונם את הדברים שנאמרו שם, מפי השופט א' רובינשטיין :

"כאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים [בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלסטינאית – א.ש.] במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות; אליה על בית המשפט להידרש בכל מקרה לגופו. איני סבור כשלעצמי, שחלופת מעצר בישראל במקרים המתאימים, גם אם לא יהיו רבים, היא בלתי אפשרית מכל וכל כאשר המדובר בתושב שטחים השוהה שלא כדין." ( שם , בפסקה י)

עיקרם של דברים אלה מקובל עליי. ככלל, כאשר מקום מגוריו של נאשם, הוא בשטחי הרשות הפלסטינאית, קם חשש ממשי להימלטות, וחשש זה מהווה שיקול רלוונטי לצורך ההחלטה אם יש בנמצא חלופת מעצר הולמת. ואולם, אין מדובר בשיקול שמוביל בהכרח למסקנה כי אין אפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר, אלא יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ראו גם: בש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל

(6.11.2006); בש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.2013) ; בש"פ 873/14 קנדיל נ' מדינת ישראל (10.2.2014) ).

10.

בהחלטתו של בית משפט קמא, נעצר הדיון בשלב הראשון מבין השניים, לאחר שנקבע כי כל חלופת מעצר לא תפיג את העילות למעצרו של העורר: מסוכנות וחשש להימלטות. חרף טענותיו של העורר, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, אכן לא היה מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו. חומרתה של עבירת שוד המכוונת כלפי אדם קשיש, היא מן הידועות, ולא כאן המקום להרחיב ( ראו, למשל, ע"פ 7600/11 דיאב נ' מדינת ישראל

(8.7.2013)). מעשיו של העורר, על פי המתואר בכתב האישום, מבטאים פרץ אלימות קשה וחסר חמלה כלפי אישה בת 81, במטרה לשדוד את כספה ורכושה. יתרה מכך, המערער לא הסתפק בהכאתה של המתלוננת, וחנק אותה עד עילפון. עוד יצויין, כי נסיבות אלה מבדילות את עניינו של העורר מעניין טאלאלקה , כך שבניגוד לטענתו של בא-כוח העורר, ההיקש מהתם להכא הוא חסר בסיס.

11.

נמצאנו למדים, כי המעשים המיוחסים לעורר, אשר פעל ללא עכבות, תוך ניצול האמון שנתנה בו המתלוננת כאשר פתחה לקראתו את דלת ביתה, מבטאים מסוכנות ניכרת. לכך, מצטרף החשש מפני הימלטות מן הדין, אשר נובע, כאמור, מהיותו של העורר תושב השטחים. בהקשר זה יש לציין, כי העורר נתפס רק ארבעה חודשים לאחר האירוע המתואר בכתב האישום, כאשר הוא ניסה לחזור לשטחי מדינת ישראל. בא-כוח העורר טען, כי ניתן ללמוד מכך על היעדר חשש להימלטות, אך דעתי היא שונה, מאחר שככל הנראה העורר לא צפה את המעצר. בנוסף, ככל שהעורר יורשע בדין, צפוי לרחף מעל לראשו עונש כבד, ויש בכך כדי להעצים את החשש להימלטות מאימת הדין. אמנם, עברו הפלילי של העורר הוא נקי, ועובדה זו נזקפת לזכותו, כמו גם מצבו המשפחתי; אך אין בכך כדי להטות את הכף אל עבר המסקנה, לפיה עילות המעצר ניתנות לאיון או להפגה באמצעות חלופה.

12.

נוכח דברים אלה, ובבחינת מכלול השיקולים, מקובלת עליי החלטתו של בית משפט קמא. למעלה מן הצורך יצויין, כי גם אם היה עולה בידו של העורר לצלוח את השלב הראשון של הדיון, עדיין ספק רב אם חלופת המעצר, אשר הוזכרה על-ידו במהלך הדיון בפני בית משפט קמא, עשויה היתה להוות חלופה הולמת.

13.

על יסוד האמור, הערר נדחה בזאת.