בש"פ 1219/15 גיג'רמו (אורי) וינשטיין מקלין נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 25.1.2015, במ"ת 3600-12-14, שניתנה על-ידי כב' השופטת ד' שריזלי , בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ); שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; ותקיפה בצוותא, לפי סעיף 381(א)(1) לחוק העונשין.

כעולה מכתב האישום, ד.ח (להלן: המתלונן ) הינו בנו של נותן שירותי מטבע בשם ש.ח., אשר משרדו נמצא בעיר אור יהודה (להלן: המשרד ). במסגרת עבודתם של המתלונן ואביו, נוהג המתלונן למשוך כסף במזומן, בסכומים גדולים, מחשבון הבנק שלהם בעיר יהוד (להלן: הבנק ). בכתב האישום נטען, כי במועד שאינו ידוע למאשימה, עובר ליום 15.10.2014, קשר העורר קשר עם אחר, על מנת לבצע שוד כנגד נותן שירותי מטבע באור יהודה (להלן: הקשר ). עוד נטען, כי ביום 15.10.2014, סמוך לשעה 09:46, יצא המתלונן מהבנק כשהוא נושא עימו בתיק 500,000 ₪, במזומן; שיקים על סך 2 מיליון ₪; 10,000 דולר; 1500 יורו; ו-200 ליש"ט (להלן: התיק ). המתלונן נסע למשרד ברכב מסוג " אינפיניטי " (להלן: הרכב ), כשהתיק עימו, וכשהוא מלווה על-ידי נ.ר, אשר נהג ברכב. במסגרת הקשר ולשם קידומו, עקבו העורר והאחר, כשהם רכובים על אופנוע מסוג " TMAX " (להלן: האופנוע ), אחר המתלונן ו-נ.ר, בדרכם למשרד. כאשר הגיעו המתלונן ו-נ.ר לחניית המשרד, שדדו העורר והאחר את המתלונן, תוך שהכו אותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו, בבעיטות ובאגרופים, וכן התיזו עליו תרסיס החשוד כגז פלפל (להלן: גז פלפל ). נ.ר, אשר ניסה לסייע למתלונן, הותקף אף הוא על-ידי העורר והאחר, ורוסס בגז פלפל. בהמשך, לקחו העורר והאחר מספר מעטפות אשר הכילו כסף מזומן, עלו על האופנוע, ונסו מן המקום. לאחר נסיעה של כ-20 מטר, שעה שהבחינו העורר והאחר כי התיק אינו מצוי בידם, נסעו

השניים חזרה למקום האירוע והחלו לתקוף את המתלונן בשנית, אשר הצליח להכניס את התיק לרכבו. א.ב שנקלע למקום, הבחין כי העורר והאחר תוקפים את המתלונן, ניסה אף הוא לסייע למתלונן, אך הותקף בגז פלפל. העורר והאחר המשיכו להכות את המתלונן, באגרופים ובבעיטות, בעודו שרוע על הארץ כשהם מרססים לעברו גז פלפל, וכאשר אחד מהם אומר לשני: " קח את התיק, אני חונק אותו, הוא עוד מעט מת, הוא לא מוותר תן לו מכות ".

לבסוף, הצליחו העורר והאחר לפתוח את דלת הרכב ונטלו ממנו את התיק, כשהם בועטים בפניו של המתלונן. העורר והאחר נמלטו מהמקום כשהתיק בידם, והותירו את המתלונן כשהוא חבול על הארץ. המתלונן נחבל בגפיו, בפניו ובעינו, ופונה באמצעות אמבולנס לקבלת טיפול רפואי.

הבקשה למעצר עד לתום ההליכים

3.

בבקשתה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, טענה המשיבה כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובכלל זאת: הימצאותה של טביעת אצבע על מסגרת הדלת שבה נגע העורר עת תקף את המתלונן; תמונות שצילמה עדת ראיה, בה רואים את העורר והאחר, כשאחד מהם נוגע בידו בדיוק במקום בו נמצאה טביעת האצבע של העורר; סרטי מצלמות אבטחה המתעדים את מסלול הנסיעה של העורר והאחר מהבנק ביהוד, ועד להגעתם לחניה הסמוכה למשרדי המתלונן; ועוד. אשר לעילת המעצר, נטען כי קמה נגד העורר עילת מסוכנות סטטוטורית, הן מכוח

סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שעניינו בעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות; הן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן העורר נהג באלימות חמורה יחד עם אחר, באור יום, ללא מורא וללא פחד; והן מכוח סעיף 21(א)(1)(א), נוכח קיומו של יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר הוא ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין. עוד נטען, כי חומרת מעשיו של העורר; התכנון המוקדם שקדם לביצוע העבירות; שתיקתו של העורר במהלך חקירותיו; עברו הפלילי של העורר, לרבות, כתב האישום שהוגש נגדו ביום 22.9.2014, בת"פ 58421-09-14, בגין ביצוע עבירות של תקיפה ואיומים נגד שוטרים; וביצוע העבירות מושא כתב האישום הנוכחי בשעה שנגד העורר תלוי ועומד מאסר מותנה , מחזקים את טענת המשיבה, לפיה אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר, ועל כן יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

החלטות בית משפט קמא בעניינו של העורר

4.

במסגרת החלטה מיום 4.1.2015, הביע

בית משפט קמא את דעתו, כי לאחר שהודיע בא-כוח העורר כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה, ובדבר קיומה של עילת מעצר, הנסיבות בכללותן מצדיקות להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. ואולם,

נוכח טענות הסנגור באשר לגילו הצעיר של העורר, ולשיהוי שחל מאז המועד בו נודע למשיבה על מעורבותו של העורר באירוע, ועד למועד בו נעצר, סבר בית משפט קמא כי יש לבחון את שאלת מסוכנותו של העורר באמצעות תסקיר מעצר.

ביום 25.1.2015, ניתנה החלטה משלימה על-ידי בית משפט קמא, לאחר עיון בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר. בית משפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים, וביניהם

המלצתו של שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית מלא, בבית אימו ברמת-גן, בפיקוחה, ובפיקוח נוסף לסירוגין של בני משפחה וקרובים. זאת, תוך הטלת צו פיקוח בן שישה חודשים, והירתמותם של בני משפחתו של העורר למלאכת הפיקוח. לצד זאת, הדגיש בית משפט קמא את המסוכנות הנשקפת מן העורר, " גם כאשר בני המשפחה, לרבות ההורים, מעורבים בחייו" . בהמשך, שקל בית משפט קמא את טיב המעשים מושא כתב האישום; את התוצאות החבלתיות הקשות שנגרמו למתלונן; את עברו הפלילי של העורר, לרבות, קיומו של מאסר מותנה שתלוי ועומד נגדו; ואמירות מפורשות בתסקיר המעצר באשר לרמת הסיכון הנשקפת מהעורר. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא, כי " אף אם ניתן לתת אמון מסוים במפקחים שיעמדו במלאכת הפיקוח, אני מתקשה לתת אמון במשיב [ העורר ], כי אם ישוחרר הוא יקפיד לעמוד בתנאים ". לפיכך, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר על החלטת המעצר

5.

בהודעת ערר, שהוגשה על-ידי עו"ד משה סוחמי, נטען, כי שגה בית משפט קמא שעה שלא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של העורר, ובכלל זאת, לגילו הצעיר; להיותו בן למשפחה נורמטיבית; לעברו הפלילי שאינו מכביד; לשיהוי שחל מאז נודע למשיבה על מעורבותו של העורר באירוע, ועד למועד מעצרו של העורר; ולהמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. עו"ד סוחמי אישר, כי נשקפת מסוכנות מסוימת מהעורר, אך לטענתו, יש בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין או להפיג מסוכנות זו. עוד נטען, בהקשר זה, כי אף אם סבר בית משפט קמא, כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ככתבה, " היה עליו לבחון האם בהוספת תנאים מגבילים נוספים יהיה בהם כדי להפחית את מסוכנותו של העורר ומשלא עשה כן, טעה ".

טענות הצדדים בדיון

6.

במסגרת הדיון בערר, טען עו"ד משה סוחמי, כי מבלי להקל ראש בחבלות שנגרמו למתלונן, הרי ששגה בית משפט קמא משקבע כי נגרמו למתלונן חבלות חמורות. נטען, בהקשר זה, כי המתלונן שוחרר מבית החולים, ללא צורך באשפוז, " לאחר שנמצא כי סובל מדימום לחמתי קטן, וללא ממצא תוך עיני חריג ". טענתו הנוספת של עו"ד סוחמי, נוגעת לשיהוי שחל מאז התבררה זהותו של העורר כמי שמעורב בשוד, ועד למועד בו הובא העורר למעצר. לשיטתו, העובדה שהעורר נעצר רק לאחר פרק זמן של כחודש וחצי, מהמועד בו נודע למשיבה כי הוא מעורב באירוע, מלמדת כי אין מדובר באדם אשר מסכן את הציבור. בהתייחס לתסקיר שירות המבחן, שבו הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, נטען על-ידי עו"ד סוחמי, כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את המלצת שירות המבחן, וזאת לאור היותו של העורר בגדר " בגיר צעיר ", ונוכח האפשרות להוסיף תנאים מגבילים נוספים, בדמות איזוק אלקטרוני, על התנאים הנזכרים בתסקיר.

7.

המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד דפנה שמול, ביקשה לדחות את הערר, בהצביעה על חומרת מעשיו של העורר ועל רמת מסוכנותו הבלתי מבוטלת, שעה שביצע שוד אלים, לאחר תכנון מוקדם, באור יום, ללא מורא וללא כל רתיעה, וזאת חרף העובדה שעמד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה. המשיבה סבורה, כי אין מקום לכל חלופת מעצר, שכן, לטענתה, לא ניתן לתת בעורר אמון, וזאת בין היתר, נוכח העובדה כי העורר שתק בחקירותיו וסירב למסור מידע באשר למקום הימצאות הרכוש שנשדד ולמסור פרטים אודות שותפו לשוד. עוד נטען, כי

אף שירות המבחן התרשם, כי נשקפת מהעורר מסוכנות בינונית שחומרתה עשויה אף להגיע לרמה גבוהה. במהלך הדיון, הגישה המשיבה תמלול האזנת סתר, לשיחה שהתנהלה בין העורר לבין אימו, המפקחת המוצעת, ממנה עולה כי האם מזהירה את העורר באשר להגעתם של ניידות משטרה לאזור הבית, דבר המעיב על יכולתה לשמש כמפקחת ראויה.

אשר לטענת השיהוי שהעלה עו"ד סוחמי, טענה המשיבה, כי היה צורך לחזק את חומרי החקירה בעניינו של העורר, טרם ביצוע המעצר, ואין לבוא בטרוניה אל גורמי החקירה בשל כך.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי והאזנתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כאמור, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המפורטות בכתב האישום, וכן מוסכם על הצדדים, כי קיימת עילה למעצרו של העורר. השאלה היחידה הטעונה הכרעה, היא האם ניתן, בנסיבות העניין, "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה " (סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים). לשם כך, על בית המשפט לבחון תחילה את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר כלשהי " או שמא יש לקבוע כי כל חלופת מעצר לא תסכון, על מנת לאיין את מסוכנותו של העורר " (בש"פ 4187/13 בראז' נ' מדינת ישראל

(18.6.2013); בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל

(20.5.2013); בש"פ 8314/12 ג'עברי נ' מדינת ישראל

(27.11.2012)). ככל שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי כל חלופת מעצר לא תוכל להפיג את מסוכנותו של הנאשם, או את עילת המעצר הקיימת נגדו " אין מקום לבחון חלופת מעצר פרטנית בעניינו של אותו נאשם " (בש"פ 5958/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (10.7.2008)).

9.

מעיון בהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא מיום 4.1.2015, עולה כי בית המשפט סבר כי זה המקרה בענייננו, וכי כל חלופת מעצר לא תסכון, על מנת להפיג או לאיין את מסוכנותו הגבוהה של העורר. ככלל, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה מעין זו, ניתן להימנע מהזמנת תסקיר מעצר (ראו, למשל, בש"פ 6538/14 אל מהר נ' מדינת ישראל (23.10.2014)). ואולם, לאחר ששמע בית משפט קמא את טיעוני הסנגור, ונוכח גילו הצעיר של העורר ועברו הפלילי שאינו מכביד, סבר בית משפט קמא, כי יש מקום להפנות את העורר לשירות המבחן, לשם קבלת תסקיר מעצר בעניינו. ביום 25.1.2015, לאחר שהתקבל תסקיר המעצר, וחרף המלצתו של שירות המבחן, החליט בית משפט קמא להימנע מלהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בקובעו כי אין בחלופת המעצר המוצעת על-ידי שירות המבחן כדי להפחית או לאיין את מסוכנותו של העורר. סבורני, כי מסקנתו זו של בית משפט קמא מבוססת גם על תוכנו של התסקיר, שבו נאמר, כי " רמת הסיכון במצבו

[ של העורר ] בינונית ורמת חומרתה צפויה להיות גבוהה ", ובנסיבות אלה נראה כי הדין עם בית משפט קמא בדחותו את השורה התחתונה בתסקיר, בדבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

10.

האירוע המתואר בכתב האישום הינו אירוע חמור של הפעלת אלימות קשה, תוך ביצוע עבירת שוד, לאחר תכנון מוקדם ומדוקדק. העורר ושותפו תקפו, לכאורה, את המתלונן, ואחרים שניסו לסייע למתלונן,

בבעיטות ובאגרופים, ותוך שימוש בגז פלפל, על מנת להתגבר על כל התנגדות לביצוע השוד, ובהתנהגות מעין זו ניכרת מסוכנות רבה. בנוסף, מקובלת עליי גם הטענה, לפיה לא ניתן ליתן אמון בעורר, באופן שמאפשר את שחרורו לחלופת מעצר, בשים לב לעובדה כי הוא ביצע, לכאורה, את העבירות שעה שתלוי מעל לראשו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. נוכח האמור, סבורני, כי צדק בית משפט קמא משהחליט, בעניינו של העורר, כי כל חלופת מעצר לא תסכון.

11.

אשר על כן, הערר נדחה בזאת, והעורר יהיה נתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.