בש"פ 8381/09 שאכר עאמר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ח' כוחן) לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום שלא להתיר לעורר לצאת ממעצר הבית לעבודה בשטחי ישראל.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. במקביל הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט ע' דרויאן) הורה ביום 25.3.09 על שחרורו של העורר למעצר בית בבית אשתו, שהינה אזרחית ישראלית תושבת לוד, בפיקוחם לסירוגין של אשת העורר ושל אביה.

2.

ביום 16.8.09 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו ובמסגרתה בקשה להתיר לו לצאת לעבודה. בית משפט השלום דחה את הבקשה בהזכירו את ההלכה לפיה גם אם ישנם מקרים בהם ישוחרר שוהה בלתי חוקי לחלופת מעצר בישראל, הרי שאין משמעות הדבר כי יינתן לו אישור לעבוד בה. לא יתכן כי שוהה בלתי חוקי ישדרג את מצבו בתחום היתר העבודה בזכות מעצרו. בית המשפט ציין כי העורר מצוי בהליכים מול הגופים השלטוניים המתאימים שבכוחם להיעתר לבקשתו והביע תקווה כי אלו יעשו מלאכתם ביעילות ובמהירות.

3.

עררו של העורר לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט לא מצא פגם בשיקול דעתו של בית משפט השלום בציינו כי "בית משפט פלילי אינו יכול לפעול בניגוד לרשויות המדינה ואינו יכול להעניק היתר עבודה מקום שרשות אחרת אינה מתירה זאת".

4.

מכאן הערר שבפני. בא-כוח העורר טוען כי מרשו נשוי לאזרחית ישראלית ונמצא כבר 15 שנה בישראל, אך לא ניתן לו היתר שהייה בשל היותו מתחת לגיל 35. העורר הגיש בקשה לוועדה לעניינים הומניטאריים בה טען כי הוא נתון תחת איומים ממשיים לחייו בשכם. לטענת הסנגור העורר מצוי מזה שבעה חודשים בתנאי מעצר בית כאשר הוא איננו עובד ונטל הפרנסה מוטל כולו על כתפי רעייתו אשר נמצאת בחודש החמישי להריונה. נסיבות חריגות אלו מצדיקות, לטעמו, מתן היתר עבודה לעורר. לטענתו, משניתן לעורר רישיון ישיבה בישראל מתוקף ההחלטה לשחררו למעצר בית בישראל, הרי שיש בכך להכשיר גם את עבודתו בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

5.

באת-כוח המשיבה הפנתה לבש"פ 11137/08 שואמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.1.09) (להלן: עניין שואמרה ) שם נקבע שאין בית המשפט יכול ליתן היתר עבודה לשוהה בלתי חוקי. לטענתה, לא ניתן לעקוף את כל המערכת המנהלית וליתן אישור עבודה במקום הרשויות המתאימות. עוד טענה הפרקליטה כי כל טענותיו של העורר בדבר העדר יכולת לחזור לשטחים צריכות לעלות במסגרת הבקשה המנהלית. היא ציינה כי לחובת העורר יש 5 הרשעות בגין שהייה בלתי חוקית וכי משפטו נדחה לבקשת סנגורו המבקש להמתין להחלטה בבקשה המנהלית שהגיש.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערר. אכן, ככלל גישתי היא כי בנסיבות המתאימות יש לאפשר לנאשמים המצויים במעצר בית תקופה ארוכה לצאת לעבוד או ללמוד (בש"פ 3708/09 ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.5.09); בש"פ 6469/09 שרוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.8.09)). לכאורה, הנסיבות האישיות של העורר ומשפחתו והתקופה הארוכה בה הוא שוהה במעצר בית היו מצדיקים את התרת יציאתו לעבודה. עם זאת, מדובר במצב מיוחד בו תושב הרשות הפלסטינאית נעצר בגין שהייה באופן בלתי חוקי בישראל ומשוחרר למעצר בית בישראל, וזאת על מנת שלא לפגוע בחירותו של הנאשם במידה העולה על הנדרש (ראו בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.12.08) וההפניות שם). מובן כי לא ניתן ליצור מצב אבסורדי בו אדם שלא היה רשאי לעבוד בישראל יקבל היתר שכזה רק בשל העובדה ששוחרר למעצר בית בישראל. וכפי שציין השופט רובינשטיין בעניין שואמרה :

"זר הרוצה לעבוד במדינה פלונית, זקוק להיתרים כדין. השוהה הבלתי חוקי, פשיטא שאין בידו ככלל היתר כזה. האם ניתן להלום כל עיקר, שמעצרו ישדרג את מצבו בתחום היתר העבודה, קרי, עד למעצרו עבד שלא בהיתר – ועתה, לפי "היתר" מאת בית משפט פלילי, יותר לו האיסור, בלא שנהלי המדינה הרלבנטיים לעבודה בישראל נשמרו?"

7.

בענייננו מעלה בא-כוח העורר טענות בדבר הסכנה הנשקפת לעורר בשטחי הרשות הפלסטינית, סכנה אשר אינה מאפשרת לו לשוב לשם, לטענתו. אלא שמקומן של טענות אלו הינה במסגרת הבקשה שהגיש העורר לוועדה לעניינים הומניטאריים שבמשרד הפנים. לפיכך אין מנוס מלהמתין להחלטת אותה וועדה. יש לציין כי הבקשה הוגשה ביום 20.4.09 ולפיכך יש לקוות כי יעשו מאמצים לטיפול מהיר בעניינו של העורר ולמתן החלטה בעניינו בהקדם האפשרי. אבקש כי באת-כוח המדינה תעביר עותק מהחלטתי זו לידי הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים.

הערר, אם כן, נדחה.