בש"פ 1886/12 מדינת ישראל נ. נזאלה פואז

1.

ביום 27.11.2011 הוגש כתב אישום נגד המשיב לבית משפט השלום בחיפה, שבו מיוחסת לו עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. לאחר הגשת תסקיר מעצר, החליט בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ז' פלאח ) לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא (החלטה מיום 18.12.2011). יומיים לאחר מכן, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את ערר המדינה על החלטה זו, והחמיר את תנאי שחרורו של המשיב לחלופה, כך שנקבע כי על המשיב להתקין איזוק אלקטרוני ולהפקיד סכום כספי במזומן.

2.

ביום 2.2.2012, לא התייצבה ב"כ המדינה לדיון שנקבע לשם הקראת כתב האישום בתיק העיקרי. נוכח היעדרות זו, הורה בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיא א' קנטור ) על ביטול כתב האישום. עוד באותו יום ביקשה המדינה לחדש את ההליך והסבירה את הנסיבות שהובילו לאי ההתייצבות. בית משפט השלום קיבל את הבקשה וביום 5.2.2012 הורה על חידוש ההליכים בעניינו של המשיב.

3.

ביום 8.2.20112 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, שבה ביקש לבטל את כל התנאים המגבילים שהוטלו עליו, ולחלופין ביקש כי יותר לו לצאת לעבודה. בית משפט השלום (כב' השופט ז' פלאח ) דחה את הבקשה וקבע כי התנאים המגבילים ייוותרו בעינם. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש ) קיבל באופן חלקי את ערר המשיב, הורה על הסרת האיזוק האלקטרוני, והתיר לו לצאת לעבודה בין השעות 05:30 – 17:30 מדי יום, בפיקוח מעסיק.

4.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי, הממוקדת בשאלת ההיתר שניתן למשיב לצאת לעבודה בישראל. המדינה טוענת כי החלטה זו איננה יכולה לעמוד, שכן המשיב אינו בעל מעמד בישראל, ולכן אינו רשאי לעבוד בישראל. לשיטת המדינה, אין זה אפשרי שבית המשפט, במסגרת החלטה בבקשה לעיין בתנאי שחרור בערובה, יתיר למשיב ולמעסיקו לעבור על החוק.

5.

המשיב טוען כי אין עילה למתן רשות ערר, שכן לא עולה מהבקשה כל שאלה עקרונית. לדבריו, המדינה לא העלתה טענות אלה במסגרת הדיון בערר בבית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי עקב ביטול כתב האישום נגדו, פגו מאליהם כל התנאים המגבילים שבהם היה נתון. כתוצאה, בית משפט השלום החמיר את מצבו של המשיב במסגרת בקשה שהוגשה על-ידו, מבלי שהמדינה הגישה בקשה חדשה בנדון.

דיון והכרעה

6.

כידוע, סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, אינו מקנה עוד ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף זה, אלא מחייב מתן רשות לערור. ככלל, אמת המידה לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותה למבחן למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי אשר נקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע "מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.5.2011)). עם זאת, נקבע כי ייתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2011); השוו: בש"פ 6859/11 בית עדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.10.2011); בש"פ 1268/12 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 9.2.2012)).

7.

לאחר שבחנתי את החלטת בית המשפט המחוזי נושא הערר, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן מצדיק התערבותנו נוכח ההיבט העקרוני שבו. לפיכך, החלטתי ליתן רשות ערר ולדון בערר המדינה לגופו.

8.

בהחלטתו, התיר בית המשפט המחוזי למשיב לצאת לעבודה בפיקוח מעסיקו. דא עקא, שהמשיב אינו בעל מעמד בישראל ואין בידו היתר עבודה כדין. התוצאה היא שבית המשפט הפלילי התיר למשיב, במסגרת דיון בתנאי השחרור בערובה, דבר האסור עליו על-פי דין. מתן היתר מעין זה אינו מסור לסמכות בית המשפט המחוזי, ולכן החלטתו אינה יכולה לעמוד בכל הקשור להיתר העבודה. שאלה זה נידונה בבית משפט זה בעבר. בבש"פ 11137/08 שואמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.2009) (להלן: עניין שואמרה ) נקבע כי שופט הדן בשאלת תנאי שחרורו של נאשם לחלופה, אינו יכול להתיר לו לצאת לעבודה, אם זה אינו מחזיק בהיתר עבודה כדין:

"ברי כי אין בית המשפט הפלילי יכול לבוא במקום רשויות המדינה הרלבנטיות במתן היתר עבודה לשוהה בלתי חוקי, ולוא גם באורח זמני. אכן, ישנם מקרים, אם גם מעטים, שבהם ישוחרר שוהה בלתי חוקי לחלופה [...] וכך אירע בנסיבות במקרה דנא. [...] ואולם, לא כן באשר לעבודה. זר הרוצה לעבוד במדינה פלונית, זקוק להיתרים כדין. השוהה הבלתי חוקי, פשיטא שאין בידו ככלל היתר כזה. האם ניתן להלום כל עיקר, שמעצרו ישדרג את מצבו בתחום היתר העבודה, קרי, עד למעצרו עבד שלא בהיתר – ועתה, לפי "היתר" מאת בית משפט פלילי, יותר לו האיסור, בלא שנהלי המדינה הרלבנטיים לעבודה בישראל נשמרו? [...] חוששני כי אין להלום גישה זו, שמשמעה שהמעצר שיפר את מצבו המשפטי של השוהה הבלתי חוקי, והכשיר את האסור. להיתר עבודה דרכים משלו בדין, שבהן יש לילך" ( שם , פסקה י; כן ראו: בש"פ 8381/09 עאמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009);

דברים אלה יפים גם לענייננו. ברי כי הליכי המעצר והשחרור לחלופה אינם יכולים להיטיב את מצבו המשפטי של אדם השוהה בישראל שלא כדין, ולהתיר לו ולמעסיקו הישראלי לפעול בניגוד להוראות הדין. ככל שהמשיב מתכוון להסדיר את מעמדו בישראל, פתוחה לפניו הדרך לנקוט בהליך מתאים מול הרשויות המינהליות (ובמידת הצורך אף להעמיד את החלטתן לביקורת שיפוטית בערכאה המוסמכת). בנקודת הזמן הנוכחית, ועד אשר יהיה בידי המשיב היתר עבודה כדין, לא ניתן להתיר את יציאתו לעבודה במסגרת תנאי שחרורו. ערר המדינה מתקבל אפוא, כך שההיתר שניתן למשיב לצאת לעבודה – יבוטל .

9.

בדיון שהתקיים לפניי ביקש ב"כ המשיב כי גם אם יבוטל אישור היציאה לעבודה, יוכל שולחו לצאת להתאווררות למספר שעות ביממה. כפי שציינה באת כוח המדינה, החלטת בית המשפט המחוזי התמקדה בשאלת היציאה לצורך עבודה, ונשקלו בגדרה השיקולים הצריכים לעניין זה בלבד. משכך, לא מצאתי במסגרת הדיונית הנוכחית להידרש לשאלה זו. למותר לציין, בצד האמור, כי המשיב רשאי לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט השלום, וזה יפעל כחכמתו.