בש"פ 3708/09 און ניימן נ. מדינת ישראל

ערר על תנאי שחרור בערובה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

1.

את עובדות עניין זה פירטתי בהחלטה קודמת בעניינו של העורר, ואשוב עליהם גם כאן: העורר, עורך דין במקצועו, ניהל בביתו בכפר סבא עסק שסיפק שירותי אירוח ובכלל זה עיסויים (להלן: הספא ). נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בנסיבות של אינוס. על פי העובדות הנטענות בכתב האישום, בתאריך 24.12.07 הגיעה המתלוננת עם בן-זוגה לספא. לאחר ששהו בני הזוג בג'קוזי הופנו השניים על ידי העורר לחדרי טיפול נפרדים לקבלת עיסוי. על פי המתואר בכתב האישום, העורר נכנס אחרי המתלוננת לחדר הטיפולים, ולאחר שאמר לה כי בכוונתו לעשות לה עיסוי אינדיאני, הסירה המתלוננת את חלוקה ונשכבה על מיטת הטיפולים כשלגופה תחתונים בלבד. במהלך העיסוי נגע העורר בצידי שדיה של המתלוננת, ולאחר מכן החל לעסות את ישבנה מבלי שקיבל את הסכמתה לכך. בהמשך החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת וחיכך את אבר מינו בגופה. בתגובה פרצה המתלוננת בבכי, אך נותרה קפואה ומכווצת על מיטת הטיפולים. בשלב זה ביקשה המתלוננת מהעורר לצאת לשירותים. על פי הנטען, הלכה המתלוננת לשירותים, תוך שהיא נמנעת מלספר על שקרה לבן זוגה ששהה בחדר הסמוך, נוכח חששה מהעורר ומתגובתו של בן זוגה. כששבה המתלוננת לחדר הטיפולים נשכבה על המיטה על גבה כשהיא לבושה בתחתוניה. העורר נגע בשדיה ובאיבר מינה של המתלוננת, חרף בכייה ובקשותיה כי יחדל ממעשיו. העורר שאל את המתלוננת אם היא מוכנה לסייע לו להגיע לפורקן מיני והיא השיבה לו בשלילה, קמה ממיטת הטיפולים, אמרה כי היא אינה יכולה יותר ורצה בבכי אל עבר חדר הטיפולים בו היה מצוי בן זוגה וסיפרה לו את אשר התרחש.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) קבע בהחלטה מיום 6.1.08 כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר הבנויות שלושה נדבכים: הודעות המתלוננת, ראיות סיוע (חוות דעת פסיכולוגית, דו"ח העימות ועדויות שמסרו בן זוגה של המתלוננת, אחותה ובנו של העורר) וראיות שעולות מגרסת העורר עצמו. נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר ועברו הפלילי, הכולל עבירה של התחזות לאדם אחר וקבלת דבר במרמה במסגרת אירוע שיש לו הקשר מיני, קבע בית המשפט כי קמה עילת מסוכנות נגדו. יחד עם זאת, בית המשפט ציין כי אין לחובתו של העורר תיקים פתוחים, כי הספא נסגר וכי לאחר פרסום הפרשה בתקשורת לא התקבלו תלונות נוספות. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ובמקביל להורות על קבלת תסקיר. לאור האמור הורה בית המשפט המחוזי כי עד לקבלת התסקיר יהיה העורר נתון במעצר בית מלא בבית אביו בתל-אביב בפיקוח אחיו ואדם נוסף. כן חוייב העורר בהפקדת תשלום מזומן על סך 8,000 ₪ ובמתן ערבות עצמאית על סך 30,000 ₪ - בה חויב גם כל אחד מהמפקחים. על העורר נאסר ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה ולצאת את הארץ.

3.

מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 15.1.08 עולה כי העורר מכחיש את ביצוע המעשים המיוחסים לו במסגרת תיק זה ואת ביצוע העבירות בהן הורשע בעבר, לגביהן תלוי ועומד ערעור שהגיש, ושולל קיומה של בעייתיות כלשהי בהתנהגותו בתחום המיני. לאור האמור, סבר שירות המבחן שלא ניתן להעריך את מסוכנותו של העורר, וקבע כי אין באפשרותו לנקוט עמדה בשאלת שחרורו למעצר בית.

4.

ביום 16.1.08 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון המשך בבקשה. בית המשפט הורה כי העורר יהא נתון במעצר הבית בין השעות 19:00 עד 08:00, תחת הפיקוח שהוטל עליו, ואילו בשאר שעות היום לא יהיה העורר במעצר וממילא גם לא תחת פיקוח. בהתחשב במקום מגוריה של המתלוננת נאסר על העורר להתקרב מרחק של 2 ק"מ להיכל התרבות בתל אביב, למעט בהגיעו לבית המשפט. הערבויות שנקבעו בהחלטתו המקורית של בית המשפט נותרו בעינן. הן העורר והן המדינה הגישו עררים על החלטה זו. בהחלטתי, מיום 21.1.08 (בש"פ 588/08) קיבלתי את ערר המדינה ודחיתי את ערר העורר. הוריתי כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אביו בתל אביב תחת התנאים המגבילים שהוטלו עליו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.1.08. כן הוריתי לצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדים את שמיעת עדות המתלוננת, אשר לאחריה ניתן יהיה לשוב ולשקול את מכלול נסיבות המעצר.

5.

בעקבות החלטה זו הגיש העורר בקשה להקדמת מועד שמיעת עדותה של המתלוננת. עדותה נקבעה תחילה ליום 24.6.08 אך נדחתה מספר פעמים וכיום היא קבועה ליום 13.10.09. ביום 12.10.08 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לאפשר לו לצאת לעבודה. לאחר קבלת תסקיר בעניין קבע בית המשפט כי העורר יהיה רשאי לצאת לחפש עבודה. ביום 26.2.09 הגיש העורר בקשה לצאת לעבודה במסגרת שלושה פרוייקטים אותם הוא מקדם, עבודה הכרוכה בנסיעות ברחבי הארץ ופגישות עם ספקים ולקוחות. בקשתו של העורר היתה כי יותר לו לצאת לעבודה כעצמאי בימים א'-ה' בין השעות 8:00-21:00 ובימי ו' בין השעות 8:00-15:00 וזאת כאשר בתחום העיר תל אביב יהיה בליווי צמוד של אחד הערבים המפקחים ומחוץ לתחום העיר תל אביב יהיה ללא פיקוח.

6.

לאחר קבלת תסקיר, אשר המליץ לאשר את העבודה עד השעה 19:00, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) את הבקשה. בית המשפט ציין כי שירות המבחן אמנם ממליץ על יציאתו של העורר לעבודה, אך לצד זאת קבע התסקיר כי הוא מתקשה לשלול באופן חד משמעי סיכון לחזרה על מעשיו אם כי הסיכון בטווח הקצר אינו גבוה. בית המשפט אף ציין כי העורר מצוי במעצר בית החל מחודש ינואר 2008 וחלוף הזמן בהחלט מצדיק שקילת בקשה ליציאה לעבודה. עם זאת קבע בית המשפט כי לאור הסיכון מהעורר הוא אינו נכון לאשר עבודה שאינה במקום קבוע ומוגדר שבו יהיה פיקוח צמוד על העורר באופן שהמשטרה תוכל לפקח על המקום ולוודא את שהותו של העורר שם. לפיכך לא ניתן לאפשר לעורר עבודה במסגרת שלושה פרוייקטים שונים אשר שלושתם מחייבים נסיעות ברחבי הארץ כאשר העורר יהיה ללא ליווי כלשהו מחוץ לעיר תל אביב.

7.

מכאן הערר שבפניי. באת-כוח העורר טענה כי ההחלטה מהווה פגיעה בלתי מידתית בחירות ובחופש העיסוק של העורר. לטענתה מדובר בעבודה המתאימה לכישוריו ויכולותיו של העורר וכי העורר עבד כעצמאי אף בטרם מעצרו. עוד טענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לתסקיר שירות המבחן שהיה שונה באופן מהותי מהתסקיר שהוגש לבית משפט זה עובר למתן החלטתו בעניין מעצר הבית. מהתסקיר הנוכחי עולה כי ניתן להיענות לבקשת העורר משום שמצבו כעת שונה וכי מסוכנותו פחתה. הסנגורית הוסיפה וטענה כי יש לתת משקל לחלוף הזמן אשר מפחית את מסוכנות העורר, וכן לעבודה שהעורר הקפיד לשמור על תנאי מעצר הבית לאורך כל התקופה. כן יש להביא בחשבון, לטענתה, את הקושי בשהות במעצר בית מוחלט מזה שנה ושלושה חודשים ואת העובדה שמשפטו של העורר טרם החל וכי מועד ההוכחות הקרוב צפוי רק ביום 13.10.09. הסנגורית הפנתה לפסיקה התומכת לטענתה בקבלת הערר במסגרתה הותר לנאשמים בעבירות מין לצאת לעבודה ללא פיקוח.

8.

באת-כוח המשיבה ציינה כי המשיבה אינה מתנגדת ליציאתו של העורר לעבודה, אך הצעתו הקונקרטית אינה מקובלת עליה. לטענתה עדיין נשקפת מסוכנות מהעורר, ודבר זה עולה אף מהתסקיר שהוגש. העורר מבקש לצאת לעבודה לאורך כל שעות היום והערב ללא כל פיקוח וללא אפשרות לעקוב אחריו, ובכך יש פגיעה באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לאינטרס העורר. היא ציינה כי אין מדובר בעבירות קלות.

יצוין כי בעקבות טיעוניה של באת-כוח המשיבה הצהירה הסנגורית כי העורר מוכן למסור סדר יום קבוע ועדכון מראש. לאחר דין ודברים בדיון נראה כי עמדות הצדדים אינן רחוקות זו מזו. באת-כוח המשיבה הסכימה ליציאת העורר לעבודה, כל עוד יהיה פיקוח על העורר, מקומות עבודה מוגדרים ומצומצמים ואישור בית המשפט.

9.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני סבורה כי דין הערר להתקבל בחלקו. אמנם, כפי שקבעתי בהחלטתי הקודמת מיום 21.1.08 מהעורר נשקפת מסוכנות למתלוננות פוטנציאליות. עם זאת, מספר דברים השתנו מאז אותה החלטה ולטעמי אין להתעלם מהם.

ראשית, מתסקיר המעצר המשלים מיום 2.4.09 עולה כי גם אם לא ניתן לשלול באופן חד משמעי את הסיכון לחזרה על מעשיו, הרי שכיום חווה העורר תחושות הרתעה ומודע למצבי סיכון עבורו. התסקיר ממליץ לאשר את הצעתו של העורר לעבודה אך להגבילה עד השעה 19:00. יש לציין בנוסף כי לא באה תלונה על הפרת תנאי מעצר הבית מצד העורר בתקופה זו.

שנית, למרות שהוריתי לצדדים לבקש את הקדמת שמיעת עדות המתלוננת הדיון קבוע כעת רק לחודש אוקטובר 2009, משמע, משפטו של העורר טרם החל והוא מצוי במעצר בית מוחלט מזה שנה וארבעה חודשים. עד הישמע העדות יימצא העורר במעצר בית שנה ותשעה חודשים ועדיין המשפט יהיה בראשיתו. במצב דברים זה אין ספק שנקודת האיזון משתנה ואי אפשר להתעלם מכך. מובן כי יש לבחון כל מקרה לגופו, אך ככלל יש לטעמי לבחון בחיוב בקשות של עצורים בחלופת מעצר לתקופה ארוכה לצאת לעבוד או ללמוד. במסגרת בקשה מעין זו יש לתת את הדעת, בין היתר, לחומרת העבירות ומהותן, לסכנה הנשקפת לציבור ולמתלוננים, ומנגד לתקופה בה שוהה הנאשם במעצר בית, לעמידתו בתנאי המעצר, וליכולותיו ואפשרויותיו להשיג עבודה. אדגיש בעניין זה כי אני רואה חשיבות במתן אפשרות לנאשמים המצויים במעצר בית תקופה ארוכה לצאת לעבוד או ללמוד. לטעמי השהייה הממושכת בבית אינה מועילה לעצורים, לא מבחינת האינטרס הפרטי שלהם - יכולתם להעסיק את עצמם שעות רבות בבית ויתרה מכך לפרנס את עצמם בתקופה זו (ראו בש"פ 6860/07 גולדבלט נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 27.8.07)); ולא מבחינת האינטרס הציבורי, שכן אני סבורה שתנאים אלו עלולים להוביל דווקא לתסכול שיכול להתבטא בהפרת תנאי השחרור ובביצוע עבירות נוספות.

10.

המסקנה היא כי יש לאפשר לעורר לצאת לעבוד כפי שאף סבר בית המשפט המחוזי. עם זאת, אין לאפשר עבודה ללא כל פיקוח וידיעה איפה ומתי מצוי העורר. המסוכנות הנשקפת ממנו לא התאיינה לחלוטין ויש להגן על שלומן של מתלוננות פוטנציאליות בכלל ועל שלומה של המתלוננת בתיק זה בפרט. מאידך אין להתעלם מגילו של העורר ומכך שהוא עבד עובר למעצרו כעצמאי וכי הוא מתקשה למצוא עבודה כשכיר במקום בו הפיקוח היה יכול להיות קל יותר. אני סבורה כי ניתן למצוא נקודת איזון שתאפשר את יציאתו של העורר לעבודה תוך אפשרות מעקב ופיקוח, ונראה כי הצדדים בטיעוניהם בפני התקרבו לנקודה זו.

11.

לפיכך אני קובעת כי העורר יהיה רשאי לצאת לעבוד בפרויקטים אותם מסר לבית המשפט המחוזי. עם זאת, העורר ימסור לאישורו של בית המשפט המחוזי רשימה של בין שבעה לעשרה מקומות בהם הוא מתכוון לשהות במסגרת עבודתו. אם יאשר בית המשפט מקומות אלו, בהתחשב, בין היתר, במקום מגוריה של המתלוננת, יועברו עותקים של רשימה זו לפרקליטות ולמשטרה. בית המשפט יקבע את הימים והשעות בהם יעבוד העורר, תוך קביעת שעה בשעות הערב המוקדמות עד אליה יצטרך העורר להתייצב חזרה בבית אביו, ושם יימצא במעצר בית עד לשעת היציאה לעבודה. כמו כן ימסור העורר סדר יום מפורט לשני הערבים המפקחים על העורר אשר יהיו זמינים לכל פניה של המשטרה אליהם. בהמשך אם ירצה העורר לבקר במקומות נוספים לצרכי עבודתו יפנה שנית לבית המשפט המחוזי לאישור מקומות נוספים. יתר תנאי השחרור בערובה יישארו בתוקפם.