בש"פ 8369/09 משה בצר נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) מיום 12.9.09, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ל' יונג-גפר) לפיו נקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מסוכנות נגד העורר, אך הורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת בגין שמונה אישומים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה, מעשה פזיזות ורשלנות, הוצאת שיק ללא כיסוי ואיומים. כתב האישום מתאר פרשה במסגרתה קשר העורר קשר עם שלושה אחרים, גם הם נאשמים בכתב האישום (להלן: השותפים ),

במטרה להוציא לפועל תוכנית הונאה בתחום האסתטיקה וניתוחי היופי. במסגרת הקשר הקימו העורר ושותפיו מספר חברות קש, פתחו בעבורן חשבונות בנק, וכן הקימו סניפים של החברות במקומות שונים באזור הצפון. העורר ושותפיו התיימרו לספק שירותים בתחום הקוסמטיקה וניתוחי היופי ללקוחותיהם וגבו מהם כספים בעבור השירותים, אותם ידעו כי לא יוכלו לספק במלואם, וכל תקופת זמן היו סוגרים את סניפיהם ועוברים למקום פעולה חלופי כאשר כספי הלקוחות בידיהם. בחלק מהמקרים העניקו ללקוחות טיפולים חלקיים אשר גרמו להם אף לנזק פיזי ולכוויות. בנוסף, רכשו העורר ושותפיו ציוד רפואי ושירותים מספקים, ביודעם שאין באפשרותם לשלם בעבורם, ותוך שימוש בצ'קים ללא כיסוי. על פי הנטען, העורר ושותפיו גבו במרמה סכום של כ-1,000,000 ₪ במסגרת הפרשה.

3.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע בהחלטה מפורטת ומנומקת, לאחר שעיין בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בכל שמונת האישומים, ביניהן עדויות רבות של רופאים, בתי חולים, פקידי בנק וספקים אשר באו במגע עם העורר ושותפיו במסגרת הפרשה. בנוסף, נקבע כי הנסיבות הקיימות במקרה זה מוליכות לכאורה למסקנה כי העורר פעל בכוונה לרמות. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר: מסוכנות, המבוססת על חומרת מעשיו של העורר, אשר על אף עברו הנקי והעובדה שמדובר בעבירות רכוש, הינם מלווים בתכנון, תחכום, ושיטתיות ללא התחשבות בקורבנות התמימים. נקבע כי קיים חשש שמא ינצל העורר את שחרורו לצורך המשך מעשי ההונאה והגזילה. עילה נוספת עליה עמד בית המשפט המחוזי הינה החשש מפני שיבוש הליכים והשפעה על עדים, במיוחד נוכח איומים אשר הופנו כלפי אחד העדים. בית המשפט דחה את טענת המאשימה כי קיים חשש גם להעלמת רכוש אם ישוחרר העורר.

בית משפט השלום בחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט התחשב בעברו הנקי של העורר, בתסקיר המעצר בעניינו של העורר מטעם שירות המבחן, ובכך שעל אף שזה היה שותף מלא ופעיל בפרשה, הוא לא היה הרוח החיה מאחוריה. כמו כן, נחקרו מפקחים מיועדים. בתום הדיון הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בבית הוריו ותחת פיקוחם, תוך הפקדת ערבות אישית, התחייבות וערבויות צד ג'. בנוסף, נאסר על העורר ביצועה של כל פעילות עסקית.

בהמשך הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בה עתר לאפשר לו לצאת לעבודה. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי העורר לא הראה שינוי בנסיבות המצדיק עיון חוזר בעניינו. מצבו הכלכלי אינו בגדר נסיבה חדשה, והיה על העורר לצפות כי עשויה להיות החמרה במצבו הכלכלי בעת שהציע לבית המשפט חלופה בתנאי מעצר בית מלא. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי לא ניתן לתת אמון בעורר לאור טיב מעשיו, ותנאי חלופת המעצר ההדוקים משקפים את הצורך בהגנה על שלום הציבור מפניו.

4.

על החלטותיו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט (כב' השופט א' אברהם) דחה את הערר. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לאחר עיון בחומר החקירה השתכנע שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כמו כן, אימץ בית המשפט את נימוקיו של בית משפט השלום, ומצא כי זה שקל את כל הטענות הרלוונטיות ונתן להן מענה ראוי, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה.

5.

נגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. הערר כולל טענות הן נגד קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, והן בעניין תנאי שחרורו של העורר, טענות אליהן הגיבה המשיבה הגם שהחלטת בית המשפט המחוזי התייחסה לשאלת הראיות בלבד והשאירה את החלטת בית המשפט השלום בעניין החלופה למעצר בית בעינה. משכך אדרש לכלל הטענות שעלו בפני.

במסגרת הערר טוען בא כוח העורר להתנהגות פסולה של המשטרה במהלך החקירה אשר הביאה להפללתו של העורר, וכן של הפרקליטות אשר לא הציגה בפני בתי המשפט דלמטה את כל המידע הרלוונטי במעמד הדיונים בחלופת המעצר. עוד טוען הוא, כי בית המשפט נקט באופן מפלה כלפי העורר ביחס לנאשמים 3-4 בכתב האישום, אשר שוחררו ללא תנאים מגבילים, וכי החלטתו הנה שרירותית, בין היתר נוכח העובדה שהעורר לא היה מיוצג בדיון. טענה נוספת הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע בהחלטתו כי שלל הטענות שהעלה העורר בפניו הועלו גם בבית משפט השלום וקיבלו מענה ראוי באותו מעמד. לטענתו, מרבית טענותיו בפני בית המשפט המחוזי התבססו על חומר ראייתי אותו אסף העורר רק לאחר מתן ההחלטה בבית משפט השלום. בנוסף, טוען בא כוח העורר לכך שתנאי המעצר גרמו להידרדרות במצבו הנפשי של העורר ומקשים עליו באופן בלתי סביר. העורר מצוי בתנאי מעצר בית כ-7 חודשים, ובא כוחו מעריך כי צפויה לו תקופה ממושכת נוספת עד תום המשפט, לאור מורכבות התיק ומספר העדים הרב. בהתאם לכך, מבקש בא כוח העורר מבית משפט זה לקבוע כי אין עילה למעצרו של העורר, ולשחררו ללא תנאים מגבילים.

6.

מנגד, טוענת באת כוח המשיבה כי הראיות נגד העורר נבחנו על ידי בתי המשפט דלמטה בפירוט רב. העורר הציג ראיות מטעמו לבית המשפט השלום, ובית המשפט התייחס להן בהחלטתו. מסמך אחד בלבד הוגש לבית המשפט המחוזי, והוא דו"ח בדיקת פוליגרף הנוגע לפלח מצומצם מאוד של הפרשה. כמו כן, נטען כי יש לדחות את טענת ההפליה של העורר, כיוון שנסיבותיו שונות מאלו של המעורבים האחרים בתיק, מבחינת מידת מעורבותו בפרשה, אשר משפיעה על מסוכנותו. באת כוח המשיבה ציינה כי תחילת הליך ההוכחות התעכבה בעקבות חילופי ייצוג של העורר, ולבסוף נקבעו 3 מועדים החל מתחילת חודש נובמבר 2009.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטות בתי המשפט דלמטה, בתיק החקירה ובמסמכים שהוגשו לידי, מצאתי כי דין הערר להתקבל באופן חלקי.

בשלב מקדמי זה של דיוני המעצר, הכלל הוא שנבחן הפוטנציאל הראייתי להוכחת אשמתו של נאשם בלבד, ולא נבחן המשקל שיש לייחס לכל ראיה וראיה מראיות התביעה וההגנה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). תיק החקירה כולל מספר רב של הודעות מטעם מטופלים אשר רכשו שירותים מחברת הקש, רופאים וספקים שסיפקו שירותים לחברות; הודעות של בת זוגו של העורר אשר קושרות את העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו; וכן מסמכים שונים התומכים בעדויות אלו, דוגמת שיקים רבים שנתפסו על גופו של העורר בעת מעצרו. ראיות אלו, בצרוף להתנהלותו הלכאורית של העורר במסגרת הפרשה, מעידות על הקשר שנקשר לכאורה בין העורר לשותפיו, שמטרתו היא ביצוע העבירות המיוחסות להם. ניתוח מפורט ומעמיק של חומר הראיות מופיע בהחלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 10.5.2009, ועל כן איני רואה צורך להכביר מילים בעניין זה. אומר רק כי לאחר בחינת חומר הראיות השתכנעתי אף אני כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר.

עיינתי אף במסמכים ובראיות אותם צרף העורר לבקשת הערר, ולא מצאתי כי יש בהם כדי להפריך את התשתית הלכאורית נגדו באופן חד כדרוש בשלב מקדמי זה. טענות ההגנה של העורר כמובן יבחנו לעומקן במהלך שלב ההוכחות והכרעת הדין.

8.

גם דין טענת ההפליה להידחות. אמנם, אחד המעורבים בפרשה נותר במעצר עד תום ההליכים, והיתר שוחררו בתנאים מגבילים. עם זאת, אין לגזור גזרה שווה בין נסיבותיו של העורר אשר לו מיוחס חלק פעיל ומרכזי בפרשה, לבין שני המעורבים הנוספים ששוחררו, אשר חלקם פחות. כבר נקבע בעבר על ידי בית משפט זה כי לא תקום עילת הפליה בין מי שנתוניהם אינם שווים (בש"פ 5540/08 מרזן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.7.08); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.9.2003); בש"פ 2895/06 אזערי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.5.2006)). מעורבותו העמוקה של העורר במעשה ההונאה מהווה בסיס לקביעת מסוכנותו, ומעלה את הצורך לנקוט בתנאים מגבילים לשם הגנה על הציבור מפניו. העורר לא הציג בפני טענות קונקרטיות לעניין זה, מלבד הטענה הכללית להפליה, ואף משום כך איני מוצאת מקום לקבל את הטענה. טענות העורר להתנהגות פסולה של המשטרה והפרקליטות גם הן נטענו בעלמא וללא כל בסיס או הוכחה, ולפיכך אין מקום להתייחס אליהן בשלב זה.

9.

מסוכנותו של העורר נובעת מן המעשים המיוחסים לו, ממעורבותו העמוקה בפרשה, ומהתחכום והמורכבות של מעשי הונאה, תוך התעלמות מהנזקים הנגרמים לקורבנות תמימים כה רבים. עם זאת, יש להתחשב בעובדה שהעבירות בוצעו במסגרת פרשה שהינה 'רכושית-ממונית' במהותה. כמו כן, יש לקחת בחשבון את התמשכות ההליכים נגד העורר – תחילת שמיעת הראיות נדחתה מחודש נובמבר לחודש ינואר וזאת בשל כך שהתביעה טרם מסרה את כל חומר החקירה לידי הסנגורים, ולאור ריבוי העדים ומורכבות הפרשה צפוי ההליך להיות סבוך וממושך. תקופה ארוכה זו במהלכה העורר יושב בביתו חסר מעש עשויה לגרום לקושי כלכלי משמעותי לעורר ולפגוע ביכולתו לקיים עצמו. בעבר כבר עמדתי על החשיבות לבחון את אפשרות היציאה לעבודה במקרים ראויים:

"ההכרה בחשיבות יכולתו של אדם להתפרנס ולדאוג לצרכי מחייתו מלמדת אותנו, כי אף כשמדובר בנאשם המשוחרר לחלופת מעצר, יש לנסות, במקרים הראויים, לבחון את אפשרות השתלבותו במסגרת עבודה, אשר תבטיח לו פרנסה ותעסוקה. זאת, כמובן, בכפוף לכך שלא יהיה בכך משום פגיעה באינטרס ציבורי סותר. לפיכך, במידה וניתן להשיג את תכלית חלופת המעצר גם כשהנאשם יוצא לעבוד, תוך הבטחה כי אין ביציאתו לעבוד משום סכנה לציבור או אפשרות לפגיעה בתקינות ההליך המשפטי נגדו, במקרה המתאים יהא ראוי לאפשר זאת". (בש"פ 2857/06 ממן נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 11.4.06)).

ובמקום אחר הוספתי כי:

"יציאה לעבודה עונה הן על האינטרס הפרטי של הנאשם – יכולתו להעסיק את עצמו בתקופה זו ואף לדאוג לפרנסתו ולפרנסת משפחתו; אך עונה היא גם על האינטרס הציבורי במקרים רבים, שכן תנאי מעצר בית לאורך תקופה ארוכה עלולים לגרום לתסכול ולבטלה ולהוביל להפרת תנאי השחרור ולביצוע עבירות נוספות (ראו

בש"פ 3708/09

ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.5.09); בש"פ 6860/07

גולדבלט נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 27.8.07)). (בש"פ 6469/09 שרוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.8.09)).

10.

ערה אני לעובדה שהעורר עצמו הציע את חלופת המעצר אליה שוחרר, כפי שעולה מהחלטת בית משפט השלום מיום 10.5.09 (עמ' 35). בכך התחיב העורר לקבל את המגבלות הכרוכות באותה חלופה. החלופה נבחנה על ידי שירות המבחן ונמצאה ראויה, וברי כי בית המשפט ביצע בדיקה יסודית טרם קביעת תנאי שחרורו של העורר, ואין לתת לגיטימציה לניסיון לכרסם במגבלות המוטלות במסגרת חלופת המעצר על פי "שיטת הסלאמי" אותה תיארו בתי המשפט דלמטה בהחלטותיהם. עם זאת, כבר עמדתי בעבר כי חלוף פרק זמן משמעותי מצדיק במקרים רבים בחינה מחדש של תנאי חלופת מעצר, לאור הפגיעה הכלכלית ההולכת וגדלה הנגרמת לעורר ובני משפחתו (בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.8.07). על כן, בעקבות העיכוב הבלתי צפוי בתחילת שמיעת הראיות, חלוף הזמן המשמעותי מאז שחרורו של העורר לחלופת המעצר, כאשר הוא מצוי כ-7 חודשים בתנאי מעצר בית מלא, והצפי למשפט מורכב, שימשך ככל הנראה זמן רב, רואה אני לנכון לבחון את האפשרות של יציאת העורר לעבודה תחת פיקוח מלא באופן שלא יעמיד את הציבור בסיכון משמעותי.

על כן, מורה אני כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, אשר יורה על עריכת תסקיר הבוחן את אפשרות יציאתו של העורר לעבודה תחת פיקוח אשר יאיין את מסוכנותו. בהתאם לתסקיר יפעיל בית משפט השלום את שיקול דעתו ויכריע בסוגיה.