בש"פ 6469/09 איתי שרוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב לפיה דחה בית המשפט את בקשתו של העורר לצאת לעבודה בפיקוח מלא.

1.

ביום 25.3.09 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא, תקיפה סתם בצוותא, סיכון דרכים ונתיבי שיט ונהיגה פוחזת של רכב. על-פי עובדות כתב האישום העורר ושלושה נאשמים נוספים ירו מתוך רכב ברובה כדורי צבע בעוברי אורח. כתוצאה מהירי נפגעו ארבעה אנשים, האחת בעינה, שניים בגבם, והאחת ברגלה. כמו כן ירו העורר וחבורתו לעבר רכב נוסע ופגעו בו מספר פעמים. החבורה נמלטה מהמקום תוך כדי נסיעה פרועה וביצוע עבירות תנועה שונות. כתב האישום תוקן ביום 29.3.09 כך שהוספה לו עבירה של החזקת סכין.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 7.5.09, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, הורה בית משפט השלום (כב' השופט עידו דרויאן) על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בפיקוח ערבים. בעקבות זאת הגיש העורר בקשה ליציאה לעבודה ובית המשפט הורה על הכנת תסקיר שירות המבחן בעניין.

לאחר קבלת התסקיר דחה בית משפט השלום את הבקשה. בית המשפט קבע כי לעורר נטייה לאלימות כאשר לחובתו ארבע הרשעות בעבירות סחיטה באיומים, חבלה כאשר העבריין מזויין, פציעה, התחזות ועוד. העורר נטל חלק עיקרי באירוע נשוא כתב האישום שכן הוא זה שירה את קליעי הצבע שפגעו במתלוננים. בית המשפט דחה את טענת העורר כי הוא מצוי בקשיים כלכליים. כן נקבע כי שירות המבחן התרשם ממסוכנותו של העורר ומהעדר הפנמה של מצבו וכי הוא אינו ממליץ על שינוי תנאי השחרור אשר נראה כי הם ראויים ואפקטיביים. בית המשפט אף הביע חשש מיציאתו של העורר לעבודה הכרוכה במגע עם אנשים נוספים. לפיכך נדחתה בקשתו של העורר.

3.

ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט (כב' השופט דוד רוזן) קבע כי החלטתו של בית משפט השלום מעוגנת ונכוחה. נקבע כי בית משפט השלום הלך כברת דרך ארוכה לקראת העורר משהורה על שחרורו לחלופת מעצר ולא יהיה זה נכון להורות על הקלה נוספת בתנאי השחרור.

4.

מכאן הערר שבפניי. בא-כוח העורר טען כי העורר משוחרר מזה כשלושה חודשים זמן שהינו מספיק לבחינת שינוי בתנאי החלופה. בתקופה זו לא הפר העורר את תנאי שחרורו ואף עמד בהם כאשר הותר לו לצאת לעניינים שונים. כמו כן, לטענתו המפקחים על העורר ראויים ורציניים ויחד עם הממונה בעבודה המוצעת שהינו גם המפקח יוודאו כי העורר לא יחרוג מתנאי השחרור ולא יבצע עבירות נוספות. המפקח בעבודה הוא בעל חברה להשקעות אשר אושרה על-ידי הרשות לשיקום האסיר. העורר ישהה במקום העבודה תחת פיקוח כל העת מבלי לעזוב את מקום העבודה. הוא ציין כי גם בית המשפט קמא סבר כי הבטלה הינה אם כל חטאת.

באת-כוח המדינה טענה כי העורר היה מעורב עיקרי באירוע נשוא כתב האישום. הוא בעל הרכב ממנו בוצע הירי והוא זה שירה חלק מהיריות. כמו כן לחובתו עבר פלילי משמעותי. היא הדגישה כי הערבים שהוצעו נבחנו מתוך הנחה שיפקחו על העורר בבית, וכי שירות המבחן אינו ממליץ על שחרורו של העורר לעבודה. בית המשפט קמא קבע כי אין ביסוס לטענה כי העורר שרוי במצוקה כלכלית. לטענת הפרקליטה אין מקום להקלה זו בוודאי לא בשלב כה מוקדם של המעצר.

5.

כבר הבעתי את עמדתי בעבר כי יש לבחון בחיוב במקרים המתאימים בקשות של עצורים בחלופת מעצר לתקופה ארוכה לצאת לעבוד או ללמוד. יציאה לעבודה עונה הן על האינטרס הפרטי של הנאשם – יכולתו להעסיק את עצמו בתקופה זו ואף לדאוג לפרנסתו ולפרנסת משפחתו; אך עונה היא גם על האינטרס הציבורי במקרים רבים, שכן תנאי מעצר בית לאורך תקופה ארוכה עלולים לגרום לתסכול ולבטלה ולהוביל להפרת תנאי השחרור ולביצוע עבירות נוספות (ראו בש"פ 3708/09 ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.5.09); בש"פ 6860/07 גולדבלט נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 27.8.07)). עם זאת, ציינתי כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובין היתר ליתן את הדעת לחומרת העבירות ולמהותן, לסכנה הנשקפת לציבור ולמתלוננים, לתקופה בה שוהה הנאשם במעצר בית, לעמידתו בתנאי המעצר, וליכולותיו ואפשרויותיו להשיג עבודה (בש"פ ניימן הנ"ל).

6.

שקלתי את הטעונים שהובאו בפניה במקרה זה, איני סבורה כי אכן התמלאו התנאים להורות בשלב הנוכחי על יציאתו של העורר לעבודה. העבירות בהן מואשם העורר חמורות הן. הוא ירה, יחד עם חבורתו, מרובה כדורי צבע לעבר עוברי אורח תמימים שלא היה לו איתם דבר, פגע בהם וגרם להם חבלות משמעותיות, זאת בנוסף על נהיגה פרועה ברכב ויצירת סיכון בכביש. נקבע על-ידי הערכאות דלמטה כי העורר לקח חלק פעיל במעשים המיוחסים לחבורה. הוא היה בעל הרכב ממנו בוצע הירי והוא אף ביצע חלק מהירי בפועל. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר הכולל עבירות אלימות ואת התרשמות שירות המבחן כי לא פחת הסיכון למעורבותו של העורר בפלילים. במצב דברים זה קיים חשש מיציאתו של העורר לעבודה בקרבת אנשים נוספים וללא פיקוחם של הערבים אשר הומלצו על-ידי שירות המבחן ואושרו על-ידי בית המשפט קמא. באשר למצבו הכלכלי של העורר קבע בית המשפט קמא כי הוא לא ביסס קושי מיוחד בתחום זה.

יש לזכור כי העורר שוהה במעצר בית מזה שלושה חודשים בלבד. אמנם איני מקלה ראש בקושי לשהות במהלך תקופה זו בתנאי מעצר בית, אך עם זאת איני סבורה כי מדובר בתקופה ארוכה דיה המאפשרת את בחינת עמידתו של העורר בתנאי השחרור (ראו בש"פ 9685/08 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.11.08)). יחד עם זאת, לאחר חלוף תקופה נוספת, אם לא יסתיים משפטו של העורר עד אז, ואם יוכיח העורר את יכולתו לעמוד בתנאי השחרור ולהצדיק את האמון שניתן בו, יוכל לשוב ולהגיש בקשה לצאת לעבודה אשר תישקל על-ידי בית משפט השלום בשנית.

לפיכך, הערר נדחה.