בש"פ 9685/08 עבד ג'אבר אבו ראס נ. מדינת ישראל

ערר על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת לורך) אשר באחת מהן נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט אמיר) שלא להתיר לעורר לצאת לעבודה; ובשניה התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט גדול) שאפשרה לעורר לצאת לקיום מצוות החאג' במכה.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בכפר סבא המייחס לו יחד עם אחר עבירות של קשירת קשר לפשע, הדחה בעדות וסחיטה באיומים. על-פי עובדות כתב האישום העורר והנאשם הנוסף הפעילו בצוותא איומים, סחיטה והדחה כלפי עד בתיק פלילי אחר שהוגש נגד מקורבים להם.

2.

המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. לאחר דיונים והגשת תסקיר הורה בית משפט השלום ביום 11.9.08 לשחרר את העורר למעצר בית מוחלט עם איזוק אלקטרוני. בסופו של יום הורה בית משפט זה (כב' השופט ג'ובראן) לשחרר אף את הנאשם הנוסף למעצר בית אך ללא איזוק אלקטרוני. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום בטענה שתנאי מעצרו של הנאשם הנוסף קלים מאלו שלו למרות שחלקו בכתב האישום קטן יותר. בית המשפט החליט על הורדת האיזוק האלקטרוני מהעורר על מנת להשוות את תנאי המעצר בין שני הנאשמים. עם זאת לא קיבל בית המשפט את בקשת העורר לצאת לעבוד. בית המשפט קבע כי זה אינו השלב לבחון את הבקשה, חודש אחד בלבד מאז תחילת מעצר הבית, כאשר אין שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש. עם זאת ציין בית המשפט כי בחלוף שלושה חודשים ממועד החלטת השחרור יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר גם בעניין זה.

בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר על החלטה זו וקבע כי אין הצדקה ליתן לעורר בשלב זה לצאת לעבוד בהתחשב בעבירות המיוחסות לעורר, בחלוף הזמן הקצר לאחר ששוחרר בתנאים מגבילים, בעברו הפלילי ובהמלצת שירות המבחן למעצר בית מלא.

3.

בנוסף הגיש העורר בקשה לבית משפט השלום לאפשר לו לצאת למכה לצורך מילוי מצוות החאג'. בית המשפט נענה לבקשה בקובעו כי מדובר במצווה דתית, שרעייתו של העורר ואחותו תלויות אף הן ביציאתו של העורר למכה, וכי מדובר בקבוצה מאורגנת שהעורר הצטרף אליה כבר לפני חודשים רבים.

עררה של המשיבה על החלטה זו התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לערוך איזון בין חופש הפולחן של העורר לבין עילות המעצר נגדו. במקרה זה נקבע כי לאור קיומן של עילות מסוכנות וחשש ממשי מפני שיבוש מהלכי משפט, לאור הזמן הקצר שחלף מאז ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ולאור מהות המצווה שחובה לקיימה פעם בחיים אין מקום לאפשר לעורר לצאת לסעודיה למשך שלושה שבועות.

4.

בא-כוח העורר טען בפניי כי חלקו של העורר בכתב האישום קטן מזה של הנאשם הנוסף, ולמרות זאת אין הבדל בין תנאי המעצר של השניים. העורר מבקש לשנות זאת ולהתיר לו לצאת לעבוד. הסנגור הדגיש כי עד היום לא מעל העורר באמון שניתן בו. האזיק האלקטרוני מעולם לא הותקן עליו ואף לא הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ ובכל זאת לא הפר את תנאי השחרור. עוד הוא ציין כי לעורר יש עבר פלילי שולי וישן, וכי הוא מבקש לצאת לעבוד במפעל בטון שבבעלותו הממוקם 500 מ' מביתו. המפקחים שאושרו יפקחו עליו גם במסגרת העבודה. לטענתו המושג חלוף זמן ניכר הוא בהתאם לנסיבות כל מקרה, ובמקרה זה חלפו מעל לחודשיים מאז שחרור העורר למעצר בית.

באשר לבקשתו של העורר לצאת למכה טען בא-כוחו כי מדובר במצווה שעל כל מוסלמי חובה לקיימה וכי העורר נרשם לנסיעה עוד בטרם מעצרו בפרשה זו. לנסיעה נרשמו אף אשתו ואחותו והן לא תוכלנה לנסוע אם הוא לא ייסע איתן. הוא ציין כי העורר שינה מצבו לרעה לאחר שחשב שלא יוגש ערר על החלטת בית משפט השלום. ארבעה ימים לאחר מתן ההחלטה הוא שילם את כל הכסף עבור הנסיעה והפקיד גם כסף בקופת בית המשפט.

5.

באת-כוח המדינה טענה כי חלפו רק חודשיים מאז שוחרר העורר למעצר בית ולא היה שינוי נסיבות מאז. שירות המבחן נתן המלצתו לשחרור בהנחה שמדובר במעצר בית מלא. לטענתה, גם אם הנאשם הנוסף בתיק מילא חלק מרכזי יותר אין זה מצדיק את שחרורו של העורר ממעצר בית. כמו כן ציינה כי חלקו של העורר אינו שולי וזניח, וכי הוא היה בעל אינטרס בפרשה ואף איים בפועל על המתלונן. היא מדגישה כי המתלוננים מתגוררים בטווח של 10 ק"מ מביתו של העורר, אם כי לא בטייבה, מקום מגוריו של העורר (טירה וקלנסואה).

לגבי הנסיעה למכה טענה באת-כוח המדינה כי העורר מבקש לצאת ממעצר בית מלא למשך שלושה שבועות למדינה שאין איתה הסכם הסגרה. היא מדגישה כי לאורך כל הדרך הצהירה המדינה כי בכוונתה להגיש ערר ובא-כוחו של העורר אף יכול היה לברר מהי כוונת המדינה. לבסוף ציינה כי בעברו הפלילי ישנה עבירת זיוף המקשה ליתן בו אימון.

6.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר שהונח בפניי באתי לכלל מסקנה כי דינם של העררים להידחות.

ראשית, באשר לבקשתו של העורר לאשר את יציאתו לעבודה. נראה כי גם הערכאות דלמטה סברו כי יש לשקול את הבקשה בחיוב, לאור קרבתו של מקום העבודה לבית ולאור הצעת הותרת הפיקוח עליו גם במסגרת העבודה על-ידי אותם מפקחים שאושרו לצורך מעצר הבית. עם זאת, קבעו הערכאות דלמטה כי מדובר בשלב מוקדם מדי לבחון את הבקשה לעומקה שכן חלף זמן מועט מדי מאז שחרורו של העורר לחלופת מעצר. מכאן שטרם התגבש חלוף זמן ניכר לצורך עיון חוזר בתנאי מעצר הבית של העורר. כפי שציינו הערכאות דלמטה אין מדובר בדרישה טכנית בלבד, כי אם בדרישה מהותית שעניינה בחינה אחר מילוי תנאי מעצר הבית על-ידי העורר. אמנם, הפרשנות שניתנה למונח "זמן ניכר" היא גמישה ומשתנה בהתאם לנסיבות המקרה (בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.8.07)). לצד זאת

נקבע כי חלוף הזמן הנדרש כשהנאשם מצוי במעצר בית אינו דומה לחלוף הזמן הנדרש כשהנאשם מצוי במעצר של ממש (בש"פ 6317/06 שהואן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.8.06)). במקרה זה לא שוכנעתי כי חודשיים ימים בלבד מאז שוחרר העורר לחלופת מעצר ועד לעת הזאת נחשב חלוף זמן ניכר בנסיבות העניין. יש לזכור כי העורר מואשם בעבירות של הדחה בעדות וסחיטה באיומים המקימות חשש הן לשיבוש מהלכי משפט והן למסוכנות כלפי עדי התביעה. לפיכך אין מקום להקל בתנאי המעצר בטרם חלף זמן כלשהו המאפשר לבחון את עמידתו של העורר לאורך זמן בתנאים שהוצבו לו. כפי שציין בית משפט השלום, בחלוף שלושה חודשים מהחלטת השחרור יוכל העורר לשוב ולפנות בעניין זה. באשר לטענותיו של בא-כוח העורר בעניין הפער בין תנאי המעצר שיש ליצור בין העורר לבין שותפו לכתב האישום, הרי שלטענות אלו יהיה על בית המשפט להתייחס כאשר ידון בבקשה לעיון חוזר גופה.

7.

ההחלטה בבקשתו של העורר לצאת לקיום מצוות החאג' במכה נלמדת מקל וחומר מהחלטתי בעניין היציאה לעבודה. לא יתכן כי העורר שנקבע כי עליו להימצא במעצר בית מוחלט ובפיקוח ערבים יוכל לצאת בזמן הקרוב למשך שלושה שבועות לחו"ל, ובייחוד למדינה שאין איתה הסכם הסגרה, כפי שטענה המשיבה. אכן, ככל הניתן יש לאפשר אף לעצור, וודאי במסגרתו של מעצר בית, להמשיך ולקיים את חופש הפולחן. עם זאת, זכות זו אינה מוחלטת, ובמקרה זה אף השתכנעתי כי אין כל פגיעה בחופש הפולחן של העורר. מצוות החאג' אכן מהווה אחת מהמצוות החשובות באסלאם, אך החובה לקיימה היא פעם בחיים, ולפיכך אין מניעה כי העורר ימתין עד לסיום משפטו לצורך קיום המצווה, ולכל הפחות כל זמן שהוא נתון בחלופת מעצר. באשר לטענה בדבר שינוי מצבו של העורר לרעה אין לו להלין אלא על עצמו. העורר שילם את כספי הנסיעה ארבעה ימים בלבד לאחר מתן החלטתו של בית משפט השלום ביודעו כי למשיבה ישנה זכות ערר על החלטה זו. יתרה מכך, באת-כוח המדינה ציינה בפנינו כי הצהירה מלכתחילה על כוונתה להגיש ערר בעניין זה. העובדה שמניעת נסיעתו של העורר תמנע אף מאשתו ואחותו ליסוע אינה משנה את האיזון במקרה דנן. פעמים רבות נפגעים קרובי משפחה באופן עקיף ממעצרו של קרובם. כך למשל הצורך לפקח על העורר 24 שעות ביממה אף הוא וודאי מהווה הגבלה על חופש התנועה של המפקחים, אך זהו המחיר שמשלמים לצערנו קרובי משפחתו של אדם המואשם בפלילים.

אשר על כן העררים נדחים.