בש"פ 2895/06 אשר אזערי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט נ' ממן) לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בעניין מעצרו עד תום ההליכים נגדו, לפי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); יצור נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק; החזקת נשק, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק; וכן נשיאה והובלת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק.

על פי הנטען בכתב האישום, העורר, ביחד עם אחד, אורי ממן (להלן: ממן ), קשרו קשר להכין מטעני חבלה. לשם כך הכין ממן במפעל "טמבור" בו הוא עובד את רכיבי מטען החבלה, שהוטמנו על ידם במקומות מסתור סמוך לדירת אמו של העורר. מטעני החבלה נתפסו על-ידי המשטרה: בתוך צינור ניקוז המצוי בקיר תומך של בית אמו של העורר נמצא מטען חבלה מאולתר המורכב מצינור מתכת שהכיל מסמרים ועל גבו מוליכים חשמליים; בחצר הסמוכה לדירה נמצאה קופסת פלסטיק המכילה אבק שריפה במשקל 1580 גרם; וכן ברכבו של ממן נתפסו אביזרי צנרת שונים שעברו שינוי כך שיוכלו לשמש ככלי קיבול, ורסס לשני מטעני חבלה מאולתרים.

2.בהחלטותיו מיום 1.1.06 ומיום 30.1.06 החליט בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, תוך שהוא דוחה את המלצת שירות המבחן בעניין חלופות המעצר לגביו. בית המשפט קבע כי אין לתת בעורר אמון, בשל חומרת העבירות המיוחסות לו, והעובדה שביצען בעת שהיה בעיצומו של תהליך שיקום במסגרת שחרור על תנאי ממאסר בן 20 חודשים, אשר הושת עליו בגין עבירות של חטיפה וסחיטה באיומים. ערר שהוגש על ידו נדחה על-ידי בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות) ביום 22.2.06. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה בעניינו של העורר. כן קבע בית המשפט כי צדק בית המשפט המחוזי באומרו כי יש קושי רב ליתן אמון בעורר. השופטת חיות נימקה את דבריה כך:

לעורר שלוש הרשעות קודמות, שתיים מהן בעבירות אלימות. חמור מכך, העבירות המיוחסות לו במקרה שלפנינו, נעברו על ידו לכאורה בעת שהיה בעיצומו של הליך שיקומי בגינו שוחרר על תנאי וזאת לאחר שריצה שני שלישים מתוך עונש מאסר בן 20 חודשים שנגזר עליו בשל עבירות חטיפה וסחיטה באיומים. נראה, אפוא, כי העורר בחר בעבריינות כדרך חיים ולא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על דרך של חלופת מעצר.

3.ביני לביני, ביום 6.3.06, שוחרר ממן, שנאשם איתו בכתב האישום, למעצר בית מלא. בעקבות זאת הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 21.3.06, שקבע כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיון חוזר בהחלטת המעצר: גם אם רואים את חלקם של השותפים כשווה, לדבריו, הרי נסיבותיהם האישיות שונות, בעיקר בכך שהשותף השני לא עסק בפעילות עבריינית במשך שבע שנים עד לאירוע נשוא כתב האישום, ואילו עברו הפלילי של העורר לא רק שאינו ישן, אלא הוא אף ביצע את העבירות המיוחסות לו עת היה אסיר משוחרר במהלכם של הליכי שיקום. על כן, קבע בית המשפט כי אין מקום לעיון חוזר בהחלטת המעצר עד תום ההליכים, וממילא לא נדרשת בדיקה של חלופות המעצר המוצעות. מכאן הערר שלפניי.

4.בא כוח העורר התמקד בעיקר בטענת האפליה. הוא הסתמך על הפסיקה אשר קבעה כי יש לשמור על עקרון השוויון גם בסוגיית המעצר עד תום ההליכים, ועל כן מששוחרר השותף לחלופת מעצר, יש לשחרר אף את העורר, ובפרט שקיימת בעניינו חלופת מעצר, אשר הומלצה על-ידי תסקיר שירות המבחן. בדיון שבפניי הוסיף בא כוח העורר כי ממן והעורר מואשמים באותן עבירות, ואף החלק במעשים המיוחס לממן גדול יותר.

בא כוח המשיבה טען בדיון שבפניי, כי יש בסיס להבחנה בין העורר לבין ממן, הנעוץ בכך שעברו הפלילי של העורר הוא מהזמן האחרון, והוא ביצע את העבירות בעיצומו של הליך שיקומי, בעוד ממן לא הסתבך בפלילים משנת 1999. כמו כן, שיקול האפליה בין נאשמים אינו שיקול יחיד, ויש לראותו על רקע מכלול הנסיבות, כאשר במקרה זה העבירה בה מואשם העורר, הכנת מטעני חבלה, היא עבירה חמורה ביותר.

5.מסכימה אני לכך, ואכן, הפסיקה חזרה והדגישה זאת, כי השוויון הוא עקרון חשוב בהחלטות של מעצר עד תום ההליכים. אך במה דברים אמורים? עיקרון השוויון יהווה שיקול בהחלטת המעצר מקום בו לא קיים שוני רלבנטי בין הנאשמים המצדיק את האבחנה ביניהם (ב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 381, 386; בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 760). כפי שנפסק, הבדל בין נאשמים מבחינת עברם הפלילי עשוי להצדיק מעצרו של אחד ושחרורו של השני לחלופת מעצר (ב"ש 74/84 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 561, 563; ב"ש 550/86 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.7.86). במקרה דנן, כפי שציין בית המשפט בבקשה לעיון חוזר, לא זו בלבד שקיים הבדל בין הנאשמים מבחינת עברם הפלילי – כשזה של העורר מן הזמן האחרון, ואלו של ממן מלפני מספר שנים – אלא שהעורר, שלא כמו ממן, ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו זמן קצר לאחר ששוחרר על תנאי לאחר ניכוי שני שליש ממאסר בפועל בן 20 חודשים שנגזר עליו בעבירות של חטיפה, סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, עת היה בעיצומו של הליך שיקומי. בשל כך קבעו בית המשפט המחוזי ובית משפט זה בהליכי המעצר כי קיים קושי רב לתת אמון בעורר. במקרה דומה, בו ביצע הנאשם את העבירות המיוחסות לו תוך הפרת תנאי חלופת מעצר בתיק אחר, אמר השופט זמיר:

"העורר שוחרר מן המעצר בתיק אחר, הפר את האמון שבית-המשפט נתן בו והוכיח בכך שאין הוא ראוי להשתחרר מן המעצר פעם נוספת. לא כך רפאלוב; אמנם גם רפאלוב עומד לדין פלילי בתיק אחר, והוא שוחרר בערובה באותו תיק, אך הערובה באותו תיק ניתנה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ורפאלוב לא הפר את תנאי הערובה. הבדל זה בין העורר לבין רפאלוב די בו כדי להוציא אותם מגדר עקרון השוויון. לפיכך, גם על-פי עקרון השוויון, השחרור של רפאלוב מן המעצר אינו מחייב שחרור העורר מן המעצר" (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 393).

בנסיבות אלה, סבורה אני כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה לעיון חוזר, מן הטעם שאין מדובר באפליה פסולה בין שווים: עברו הפלילי של העורר והעובדה שהמעשים המיוחסים לו בוצעו לכאורה עת היה במהלכו של הליך שיקומי, מיחדים את מקרהו לעומת עניינו של ממן, ועל כן עקרון השוויון אינו נפגע בהבחנה בין השניים, ואינו יכול להצדיק במקרה זה את שחרורו של העורר.

6.לפיכך, אין אני נדרשת לבחון את תסקיר המבחן בעניינו של העורר. משנקבע כי אין מדובר באפליה פסולה, ממילא לא נתקיימו התנאים לבקשה לעיון חוזר (כלשון סעיף 52(א) לחוק המעצרים: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה"), וברי שאינני יושבת בערר על החלטתה של השופטת חיות (והשוו: בש"פ 2274/02 עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.3.02)).

7.למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם היו נסיבותיו של ממן דומות לאלו של העורר כך שהייתה פגיעה בעיקרון השוויון, ספק בעיניי אם היה מקום להורות על שחרורו של העורר בשל כך. כפי שנקבע לא אחת, עיקרון השוויון בין נאשמים, חשוב ככל שיהיה, איננו חזות הכל, ובית המשפט יאזנו עם טובת הציבור ובטחונו, כאשר המשקל שיינתן לשיקול מניעת האפליה בין נאשמים תלוי בנסיבות העניין, ובין היתר בחומרתה של העבירה הנטענת (ב"ש 139/79 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(2) 614, 616; בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 6.5.94); עניין רפייב , בע' 763-768). במילים אחרות: אם סבור השופט כי נפלה שגגה רצינית תחת ידיו של השופט שהורה על השחרור, מה שאינני אומרת כאן, אין לומר כי מחוייב הוא אוטומטית לשחרר את השותף, רק מכוחו של עיקרון השוויון; אך במקרים המתאימים יש ועיקרון זה יטה את הכף לטובת השחרור (עניין רפייב , בע' 764).

חומרת העבירות המיוחסות לעורר, הכוללות ייצור של מטעני חבלה, מעשה שתחילתו ידועה, אך סופו מי ישורנו, ועברו הפלילי המכביד, מעלים ספק אם גם במקרה בו היה נפגע עיקרון השוויון, הייתי מורה על השחרור.

הערר נדחה, איפוא.