בש"פ 1746/10 און ניימן נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ), בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לשנות את תנאי שחרורו בערובה.

בפתח הדברים נציג את העובדות הרלבנטיות לדיון ואת השתלשלות ההליכים.

השתלשלות ההליכים עד כה והנתונים הרלבנטיים

2.

עניינו של העורר נדון כבר מספר פעמים בבית משפט זה בהליכים שונים שהוגשו הן על ידו והן על ידי המדינה: בש"פ 588/08 מדינת ישראל נ' ניימן (לא פורסם, 21.1.2008); בש"פ 3708/09 ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2009); בש"פ 8080/09 ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009). נוכח הפירוט שנסקר בהחלטות הנ"ל – לא אחזור על הדברים בהרחבה כאן, אלא אדגיש רק את הנדרש לשם הכרעה בבקשה שלפני.

3.

כנגד העורר, עורך דין בהכשרתו, הוגש בתאריך 30.12.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המייחס לו ביצוע מעשי סדום בנסיבות של אינוס וביצוע מעשים מגונים. על פי האמור בכתב האישום, העורר ניהל בביתו בכפר סבא עסק שסיפק שירותי אירוח, ארוחות רומנטיות לזוגות וטיפולי ספא ועיסויים (להלן: הספא ). בכתב האישום נטען כי העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו במתלוננת, שהגיעה עם בן-זוגה לספא, באצטלה של ביצוע "עיסוי" בה, עד שזו אזרה אומץ ונמלטה לחדר שבו שהה בן-זוגה.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ) קבע בהחלטותיו מתאריך 6.1.2008 ומתאריך 16.1.2008 (לאחר שנערך תסקיר בעניינו של העורר) כי אף שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, ניתן להפחית את מסוכנותו של העורר, בשים לב לכך שהספא נסגר ולא התקבלו תלונות נוספות בענינו של העורר. לפיכך שוחרר העורר לחלופת מעצר של מעצר בית חלקי, משעה 19:00 ועד שעה 08:00, בפיקוח צמוד, תוך שנאסר עליו ליצור כל קשר עם מי מהמעורבים בפרשה ובפרט ע ם המתלוננת ובן זוגה. בעקבות עררים שהגישו הצדדים לבית משפט זה על החלטת בית המשפט הנכבד קמא, החליטה חברתי השופטת ע' ארבל לקבל בחלקו את ערר המדינה ולקבוע כי העורר יישאר במעצר בית מלא בבית אביו בתל אביב, תוך שהיא ממליצה לצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יקדים את שמיעת המתלוננת, שלאחריה ניתן יהיה לשוב ולשקול את מכלול נסיבות המעצר (בש"פ 588/08 הנ"ל).

5.

בחלוף כשנה לערך, ולאחר ששמיעת עדותה של המתלוננת נדחתה לאוקטובר 2009, עתר העורר לאפשר לו לצאת לעבודה, בתנאים מסוימים. בקשה זו נדחתה בעיקרה, אך ערר עליה התקבל בחלקו (בש"פ 3708/09 הנ"ל). בהחלטה זו, קבעה חברתי, השופטת ע' ארבל , כי ככלל יש לבחון בחיוב בקשות של עצורים בחלופת מעצר לתקופה ארוכה לצאת לעבוד, או ללמוד, וכי העורר יהיה רשאי לצאת לעבוד בפרויקטים מסוימים, בהתאם לרשימה שמסר, וכי הוא ימסור לאישורו של בית המשפט המחוזי רשימה של עד עשרה מקומות בהם הוא מתכוון לשהות במסגרת עבודתו, שאז ייקבעו שעות וימים מוגדרים לעבודתו.

6.

עם הימשכות ההליכים בעניינו, ולאחר שעדות המתלוננת נשמעה, שב ופנה העורר, באוקטובר 2009, לבית המשפט הנכבד קמא, בבקשה כי יבוטלו כליל תנאי מעצר הבית. בית המשפט הנכבד קמא דחה את הבקשה, וערר שהגיש העורר לבית משפט זה על החלטת הדחייה – נדחה אף הוא (בש"פ 8080/09 הנ"ל, החלטת חברי השופט י' דנציגר ). בהחלטה נקבע כי העבירות בהן הואשם העורר – רציניות ומצביעות על מסוכנות. כן נקבע כי אף שאין טענה כי העורר הפר את תנאי שחרורו, הרי שעצם קיומו של פיקוח – פיקוח עקיף בשעות העבודה ופיקוח ישיר בשעות מעצר הבית – מהווה גורם הרתעתי. בנסיבות אלה, נקבע: "חלופת המעצר שהוטלה על העורר מהווה איזון ראוי בין זכותו לחירות לבין אינטרס ביטחון הציבור, וגם אם ראוי להקל בתנאי החלופה לאחר חלוף זמן, דבר שכבר נעשה, אין הצדקה לבטלה כליל" (סעיף 8 להחלטה).

7.

חמישה חודשים חלפו, ובפברואר 2010 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בתנאי שחרורו בערובה, בטענה ל"נסיבות חדשות". במסגרת זו הוא טען כי פרשת ההגנה, אשר המדינה העריכה בעבר כי תסתיים בנובמבר 2009 – לא הסתיימה, ואין כל מועד צפוי לסיום ההליכים, שכן ביני לביני המדינה הודיעה כי יש בכוונתה להביא עדות הזמה. בנסיבות אלה ביקש העורר כי יוסרו ממנו המגבלות החלות עליו בעת שחרורו בערובה, ובמסגרת זו אף יאושר לו לצאת לחו"ל. בהקשר זה הציג העורר הצעה מחברה טורקית בשם “Z5” , העוסקת בתחום ייעול תצרוכת הדלק

במכוניות, לפיה העורר מוזמן למתן שירותי ייעוץ בטורקיה ובגרמניה, שטיבם לא הוגדר, בהיקף של 60 שעות בשבוע, לתקופה של חמש שנים, תמורת 7,000 דולר לשבוע. העורר הוסיף וטען, כי תנאי שחרורו בערובה מחמירים יותר מאלה שנקבעו במקרים אחרים, בהם מיוחסות לנאשמים עבירות חמורות יותר מאלה שהוא נאשם בהן, והפנה למקרים דומים, לשיטתו.

8.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן ) החליט, בתום הדיון במעמד הצדדים, שנערך בתאריך 28.2.2010 – לדחות את בקשת העורר, בקובעו כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק את השינויים המבוקשים בתנאי שחרורו בערובה. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף כי העורר רשאי לעבוד באופן חופשי במקומות שונים בארץ, ללא הגבלה וכי בקשתו לאפשר לו לצאת לעבודה בחוץ-לארץ היא בקשה "גורפת ומוגזמת", המשנה את נקודת האיזון באופן מהותי ומשמעותי, שכן לא ניתן יהיה לפקח על המבקש, אם וכאשר יצא לחו"ל לצרכי עבודה.

מכאן הערר שלפני.

טענות הצדדים בערר

9.

בערר חוזר העורר, באמצעות בא-כוחו, עו"ד גיורא אלדן, על טענותיו בבית המשפט הנכבד קמא, וטוען כי בית המשפט לא התייחס לשינוי הנסיבות שחל מאז ההחלטה הקודמת בעניינו: פרשת התביעה נסתיימה ואף עדותו של העורר נשמעה, אך מאידך גיסא לא ברור מתי יסתיים המשפט, שכן נדרשות ישיבות נוספות לחקירת מומחים מטעם העורר, ולשמיעת עדי הזמה מטעם התביעה. יתר על כן לאחר מכן אמור להגיע שלב הסיכומים ואולם גם שלב זה אמור להתארך נוכח העובדה שבאת-כוח המדינה צפויה ללדת ולצאת לחופשת לידה.

העורר מוסיף ומפנה לתגובתה בכתב של המשיבה לבקשה לעיון חוזר, בה נכתב כי המדינה מתנגדת לשחרור מלא של המבקש, אך הוסיפה, עד כמה שניתן לפענח את הכתוב, כי: "...מאחר ומדובר בהצעה שקבלתה כרוכה בנסיעות תכופות [הערה – כתב היד כאן איננו קריא דיו, ח"מ ], נבקש לקיים דיון, בין היתר בדבר טיב התנאים המגבילים שיבטיחו התייצבותו של המבקש להליך הפלילי". העורר רואה תוספת זו כמעין הסכמה של המדינה לעצם האפשרות שייסע לחו"ל, באופן המונע מן המשיבה לחזור בה מ"הסכמתה" זו ומבית המשפט – לסרב באופן גורף לבקשתו.

10.

המדינה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש, הביעה בדיון לפני את התנגדותה לביטול התנאים המגבילים שהוטלו על העורר. לטענתה, לא חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק עיון מחדש בתנאים, מאז שניתנה ההחלטה ב-בש"פ 8080/09 הנ"ל. כן הביעה המדינה ספק האם אכן תידרש להבאת עדי הזמה, כך שייתכן שהדיונים בתיק יסתיימו בתוך ישיבה נוספת אחת. באשר ליציאת העורר לחו"ל טוענת המדינה כי לא ניתנה על-ידה כל הסכמה עקרונית לנסיעות שכאלה, וממילא יש להתמקד כאן בעיקר, לשיטתה, בשאלה – האם קיימת הצדקה לאפשר לעורר לצאת לחו"ל. אישור גורף שכזה ודאי שאיננו יכול להינתן, לסברת המדינה, ובידי העורר להגיש בקשה קונקרטית לצאת לחו"ל, שאז תוכל בקשתו להיבחן לגופה. בכל מקרה – נסיעה שכזו מחייבת היתר מסוים וספציפי מאד, אף שהמדינה איננה מביעה מראש הסכמה גם לבקשה קונקרטית שכזו, שכן לשיטתה נדיר שיתאפשר לאדם הנאשם בעבירות חמורות והנמצא במעצר בית – לצאת מן הארץ. המדינה מביעה עוד חשש שהעורר לא יתייצב למשפט אם ייסע לחו"ל, כפי שביקש.

11.

לאחר הדיון שהתקיים בפני התבקש העורר, כאמור בהחלטתי מתאריך 9.3.2010, להשלים פרטים נוספים לגבי העבודה המבוקשת בחו"ל והמדינה התבקשה להגיב על האמור. בהתאם להחלטתי, הגיש בא-כוח העורר אסופת מסמכים הנוגעים לעבודה המבוקשת בחו"ל ובמסגרת זו הוסיף פרטים על המיזם שבו מעורב העורר ובמסגרתו מתבקשת הנסיעה לחו"ל. מן המסמכים עולה כי העורר הוא מזכיר החברה Z5 , ומשווק עבורה את מוצרה, המוגן בפטנט, לזכיינים, יצרניות רכב ועוד. יציאת העורר נדרשת למגוון נרחב של מדינות, שהעורר מונה את חלקן. העורר מוסיף כי חסכונותיו בישראל כלו, הוא מנוע מלעבוד כעורך דין, הוא איננו מפעיל עוד את הספא, ולכן דרושה לו העבודה בחו"ל לשם פרנסתו המיידית.

12.

המדינה, מצדה, שבה והביעה בהודעה משלימה מטעמה את התנגדותה לבקשה. לדבריה, היענות לבקשה משמעה היעדר כל יכולת אפקטיבית לפקח על העורר ולהבטיח את התייצבותו למשפט, בפרט כאשר העורר איננו מצביע על כל הצעה ליציאה קונקרטית לחו"ל, התחומה במטרה, בזמן ובמקום.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ובחומר הנוסף שהוגש לי לאחר הדיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים – הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

14.

ככל שהדברים נוגעים להמשך מעצר הבית החלקי, הרי שלא מצאתי כי מאז מתן ההחלטה ב-בש"פ 8080/09 הנ"ל חל שינוי בנסיבות, אשר יצדיק סטיה מן האמור באותה החלטה, והדברים שנאמרו בשוליה ואשר הובאו בפיסקה 6 שבהחלטתי זו – עודם יפים כיום.

15.

מסקנה זו יש בה להשליך, כמובן, אף על שאלת היתר היציאה לחו"ל. משקבע בית משפט זה כי על חלופת המעצר חייבת להיות מסויגת בתנאים מגבילים, דוגמת מעצר הבית החלקי, הרי שקיים קושי ליתן אישור לעורר לצאת לחו"ל, דבר שכמוהו כביטולם של אותם תנאים מגבילים עצמם. ודאי כך הוא המצב כאשר המדובר לא בבקשה לנסיעה חד-פעמית, תחומה ומוגדרת, כי אם להיתר כללי לעורר לשהות ולעבוד בחו"ל עד להכרעת דינו (כפוף להתחייבות שלו לחזור מעת לעת לדיונים המשפטיים בעניינו).

16.

ודוק: מובן שאין בדברים האמורים כדי לשלול מניה וביה כל אפשרות של נאשם המשוחרר לחלופת מעצר, לרבות בתנאים מגבילים שונים, מלעתור, במקרים המתאימים, לצאת לחו"ל. הזכות לצאת מישראל, היא כידוע זכות חוקתית, לאחר שהיא עוגנה בהוראת סעיף 6(א) ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו . עם זאת, זכות זו איננה מוחלטת וניתן לעתים להגבילה בכפוף לתנאי פיסקת ההגבלה, על מנת לקדם אינטרסים אחרים, שהחברה חפצה בהגשמתם. ככל שהדברים נוגעים לכאלו המצויים בעיצומם של הליכים פליליים – סיוג הזכות נועד להבטיח כי מהלכו של ההליך הפלילי לא יסוכל (ראו: בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290, 293 (1993); בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח(3) 133, 142 (1994); בש"פ 7631/06 אהרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2006); עיינו גם: יפה זילברשץ, זכות היציאה מהמדינה , משפטים כ"ג 69 (תשנ"ד)). נקודת האיזון שבגדרה רשאי בית המשפט, להורות על עיכוב יציאתו מן הארץ של נאשם היא מקום בו נמצא כי קיימת אפשרות סבירה כי הנסיעה לחו"ל (והחשש לאי-חזרה הנלווה לה) – עלולים לסכל את מהלכו של ההליך הפלילי, או את אכיפת תוצאתו (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח(3) 133, 142 (1994)). על סבירותה של אפשרות זו ניתן ללמוד, בין היתר, מן המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, מחומרתם ומנסיבות ביצועם, מהשלב בו עומד ההליך הפלילי, מחומרת העונש הצפוי ומנסיבותיו האישיות של הנאשם (בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 625, 629 (2002); ענין אהרון הנ"ל). יש להוסיף כי מטרת הנסיעה – ומידת הפגיעה הגלומה במניעתה מן הנאשם – יכולה אף היא להוות שיקול במכלול שיקוליו של בית המשפט ( ענין צברי הנ"ל , שם ).

17.

כאן עסקינן בעורר הנאשם לכאורה בביצוע עבירות חמורות. העורר אף איננו נעדר עבר פלילי, משהורשע בשנת 2005 בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה והתחזות (ת"פ 6955/99 (של' - ת"א) מדינת ישראל נ' און ניימן (לא פורסם, 3.11.2005); רע"פ 2638/08 ניימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2008)). הותרת העורר בתנאים של מעצר בית חלקי, כאמור ב-בש"פ 8080/09 הנ"ל – עדיין נדרשת, כפי שהוחלט לא מכבר במסגרת בש"פ 8080/09. בנסיבות אלה, לא ניתן להיעתר לבקשתו, הכללית והגורפת, של העורר לצאת לחו"ל, ללא מגבלות מעשיות, למעט התחייבות לחזור להמשך משפטו ונכונות להפקיד ערובה משמעותית, שאם נקבל את דברי העורר (הטוען כי כלו חסכונותיו) עולה כי ממילא אין בידו לעמוד בה.

18.

פרטי הנסיעות המבוקשות לחו"ל, עד כמה שהדברים תוארו בבקשה לעיון חוזר, בערר ובחומר המשלים, אף הם אינם ברורים ומוגדרים. התקשיתי אף להתרשם – גם לאחר עיון בהודעה המשלימה מטעם העורר – ממידת רצינותה של ההצעה שנשלחה לעורר על-ידי חברת “Z5”

(שמקימיה הם ישראלים), לפיה הוא מוזמן להתחיל באופן מיידי בעבודת "ייעוץ" לתקופה של חמש שנים, תמורת שכר של 7,000 דולר לשבוע – ובלבד שהדבר ייעשה בחו"ל. יתרה מכך, אף אם היינו לוקחים את הודעת העורר כפשוטה, משמעות הדבר כי העורר צפוי לעבוד במשרה מלאה כיועץ בחו"ל, במגוון נרחב של מדינות (שלא צוינו), תמורת שכר כולל של כ-1.8 מיליון דולר בתקופה המדוברת (כעולה מ"הצעת העבודה"), בעוד שבארץ חסכונותיו – כלו. ברור שבנסיבות אלה נסיעתו לחו"ל, שתהיה נעדרת כמעט מגבלות כלשהן, יוצרת חשש אינהרנטי לאי-התייצבותו להמשך הדיון במשפטו, שלא לדבר על מקרה של הרשעה (ואיני מחווה כל דעה במכלול זה). לפיכך קיים ספק אם ניתן לאתר אמצעי הרתעה אפקטיבי שיאיין, או יפחית למינימום, חששות אלה. בענין אחרון זה נזכיר את דברי בית משפט זה באחת מבקשותיו הקודמות של העורר (בש"פ 3708/09 הנ"ל), עת הותר לו לצאת לעבודה בישראל במקומות מוגדרים ומפוקחים, כי: "עם זאת, אין לאפשר עבודה ללא כל פיקוח וידיעה איפה ומתי מצוי העורר". רצונו של העורר להתפרנס מעבודה בחו"ל הוא איפוא מובן, אך לא די בו כדי להצדיק את יציאתו מן הארץ בעיצומו (וככל הנראה – לקראת סיומו) של ההליך הפלילי. לא ניתן להיעתר איפוא במקרה דנן לבקשה ממין זה של העורר.

19.

אמנם, כפי שטוען העורר, ייתכנו מקרים שבהם ימצא בית המשפט כי באיזון כל השיקולים ניתן להתיר את יציאתו של נאשם לחו"ל, שהרי איסור מוחלט על יציאה מישראל – אין. אולם כל מקרה ונסיבותיו, והעורר לא הצליח להציג מקרים שנסיבותיהם דומות לאלו הנטענות על ידו, בהם בחן בית משפט לגופה בקשה דוגמת זו של העורר, ונעתר לה.

20.

לבסוף ולמען הסר ספק אעיר כי אין בכל האמור לעיל כדי למנוע מהעורר, ככל שיתעוררו נסיבות חריגות במינן ודוחקות, המחייבות נסיעה ספציפית שלו לחו"ל, לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה, הנתמכת באסמכתאות ראויות ובהצעת אמצעים שונים שיפחיתו עד למינימום האפשרי את הסיכון שלא יחזור. בית המשפט יוכל לבחון אז את צדקת הבקשה ואת קיומן של ערבויות מתאימות להבטחת התייצבותו של העורר לדין – ויכריע בבקשה כטוב בעיניו.

21.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.