רע"פ 2638/08 און ניימן נ. מדינת ישראל

טענה יחידה משמשת ביסוד הבקשה שבפני, ולפיה כשלו ערכאות קמא בהפעלת הכלל הידוע בשם פלגינן דיבורא , אשר מכוחו רשאי בית-המשפט לאמץ רק חלק מעדות ששמע, ולדחות את יתרתה מן הטעם שאינה מהימנה עליו. כך עשה בית-משפט השלום בתל-אביב, בהחליטו להרשיע את המבקש בעבירות של קבלת דבר במרמה והתחזות לאחר, נוכח החלק הפעיל שמילא במעשה התחזותה של קטינה כבת 15, עמה עמד בקשר אינטימי, לאישה בוגרת. היה זה במטרה, שלמרבה הצער אף הושגה, לסלק מעל הדרך מכשולים רפואיים ומשפטיים שאיימו למנוע מן הנערה ניתוח להגדלת חזה.

אף כי חלקים מעדותה של אותה קטינה נמצאו שקריים, בחרה הערכאה הראשונה להאמין לדבריה באשר למעורבותו של המבקש במעשה ההתחזות, ועל כך מלין הוא בבקשה שבפני. לטענתו, שניים הם התנאים, שאך בהצטברותם תכיר ההלכה הפסוקה בכשרות פיצולה של עדות למרכיבי אמת ושקר: קיומו של הסבר סביר לדואליות שבעדות, וקיומן של ראיות חיצוניות התומכות בחלק שהוחלט לאמצו. קצפו של המבקש יצא על כך שבית-משפט השלום הרשיעו, לאחר שקבע כי ראיות חיצוניות אמנם יש למכביר, אך הסבר מניח את הדעת לשקרי הנערה – אַין.

חוששני, כי בא-כוחו המלומד של המבקש גילה פנים שלא כהלכה בפסיקתו של בית-משפט זה. לא מבחן קשיח הוא העומד ביסוד הכלל בדבר פילוג העדות, כי אם ענין של מהות. נדרש, כי החלטה לאמץ רק חלקים מן העדות שנשמעה לא תתקבל מתוך גחמה, כי אם על-יסודו של טעם ממשי. "בחירה בין קטעי דברים אינה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה, בה מאבחן בית-המשפט בין חלקי העדות" – דברי השופט מ' שמגר בע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 813, 819 (1976). ראו גם ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 801, 812 (1997).

יסוד סביר אפשר שיימצא בנסיבות שונות, שרשימתן אינה סגורה. כך, למשל, ניתן יהיה להכיר בקיומו מקום בו נמצא הסבר מניח את הדעת לשקרים שנשמעו, ומכוחו ניתן להבחינם מחלקי האמת שבעדות (ע"פ 228/54 אפשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה ישראל , פ"ד ט(2) 718, 719 (1955)). אפשר, לחלופין, שהסבר כאמור אינו בנמצא אך חומר הראיות מגלה אינדיקציות חיצוניות, המאמתות חלקים מן העדות שבמחלוקת. הוסיף וכתב הנשיא שמגר : "ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לבור את הבר מן המוץ על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות, או על פי הגיונם של דברים" (ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4) 133, 185 (1991), ההדגשה הוספה). על הדעת עולות אפשרויות נוספות, למשל זו המבחינה בין חלקיה של העדות הנדונה על-פי אותות האמת והשקר, מלאכה בה מורגלת הערכאה הדיונית כמעשה של יום יום; או העובדה שמוסר העדות נחשף במידה שונה לאירועים שונים אודותם התבקש להעיד (ע"פ 383/79 אבו עמרה נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 272, 278 (1980)). הכל, ובלבד שערכאת הדיון תוכל לתמוך החלטתה לקבל רק חלק מן העדות בטעם ממשי, העולה בקנה אחד עם חובתה להשית הכרעותיה על בסיס מוצק, ולנמקן.

כזאת עשה בית-משפט השלום במקרה דנן, ועל-כן לא נמצאה לי עילה להתיר ערעור נוסף. מטעם זה, אני דוחה את הבקשה.