בש"פ 7631/06 אלירן אהרון נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו שנעתר לבקשת העורר לצאת את הארץ בתנאים מגבילים. העורר מבקש לבטל תנאים מגבילים אלה ולהמירם בהטלת שיעבוד על בית הוריו, בהסכמתם.

העורר הורשע לאחרונה בבית משפט השלום בפתח תקווה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים שבוצעה יחד עם אחר שזהותו לא נודעה. ביום 26.6.06 גזר בית המשפט את דינו לעונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, לצד רכיבי עונש נוספים. העורר הגיש ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש. עד למתן פסק הדין בערעור עוכב ביצוע גזר הדין, תוך שבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר) קובע כי "...לכאורה, יש למבקש סיכוי בערעורו" וכי "מן הראוי לאפשר לנאשם יומו בבית המשפט בערעור אשר יבחן האם ההרשעה נסמכת על אדנים מוצקים או שמא מן הראוי לזכות הנאשם".

2.העורר הגיש בקשה להתיר לו לצאת את הארץ לתקופה מוגבלת, על מנת להיפגש עם חברתו שהיא תושבת יפן, אולם בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) דחה את הבקשה. בית המשפט קבע בהחלטתו כי ערעורו של העורר נקבע לשמיעה למועד קרוב – חודש ינואר 2007 - וכי שאלת סיכויי הערעור אינה רלוונטית לבקשה שבפניו, שכן כל שעל בית המשפט לשקול הוא האמצעים להבטחת שובו של המבקש ארצה אם יידחה ערעורו או יתקבל בחלקו ויהא עליו לרצות עונש מאסר בפועל. לפיכך החליט בית המשפט קמא להתיר את יציאתו של העורר מן הארץ כנגד הפקדת מזומנים בסך של 250,000 ₪, שתי ערבויות צד ג' על סך 300,000 ₪, התחייבות אישית על סך 300,000 ₪ והצגת כרטיס חזרה לארץ לפני יום 31.1.07.

3.העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא משנמנע לדון בסיכויי הערעור והוא סבור כי משהביע בית המשפט המחוזי דעתו בבקשה לעיכוב ביצוע העונש כי ייתכן שהוא יזוכה, הרי שהתנאים שקבע ליציאתו מהארץ מהווים פגיעה בלתי מידתית בחירותו. הוא טוען כי מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לעמוד בתנאים שנקבעו ומבקש להעמיד כערובה לחזרתו ארצה הטלת עיקול על בית הוריו, בהסכמתם, בתוספת להפקדת 10,000 ₪, סכום שלטענתו אינו מבוטל עבורו. העורר מוסיף כי אין חשש של ממש כי יימלט מן הארץ, בשים לב לכך שמשפחתו מתגוררת בארץ וכן בהתחשב בכך שבמהלך משפטו הוא יצא לחו"ל ושב ארצה וכל מעייניו נתונים להוכחת חפותו. הוא מטעים עוד כי הוא משוחרר בתנאים מגבילים זה למעלה משנתיים ועמד בתנאי השחרור.

3.באת כוח המדינה בטיעונה בפניי עומדת על החשש מפני הימלטותו של העורר על מנת לחמוק מעונש המאסר שהוטל עליו וטוענת כי יש ליתן משקל ניכר לכך שבנקודת הזמן הנוכחית אין עומדת לו עוד חזקת החפות. היא מציינת כי הדיון בערעור שהגיש קבוע כאמור למועד קרוב ומטעימה כי על אף טענתו ששורשיו בארץ, הרי שבת זוגו של העורר, שעד לאחרונה חיה בארץ, חזרה לחו"ל.

4.סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן כזכות חוקתית את זכותו של כל אדם לצאת את הארץ, בקבעו במילים פשוטות: "כל אדם חופשי לצאת מישראל". ברם, כמרבית הזכויות גם זכות זו אינה מוחלטת ויש שהיא מוגבלת בעטיים של אינטרסים אחרים שהחברה חפצה בהגשמתם (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290, 293 (1993)). כך, לבית המשפט סמכות להורות על עיכוב יציאתו מן הארץ של נאשם ושל מי שנמצא חייב בדין וכן נתונה בידיו הסמכות להתנות יציאתם של אלה אל מחוץ לגבולות הארץ, בתנאים שייקבע. כל זאת על מנת להגשים את האינטרס שבבירור האמת ובמיצוי הדין עם מי שעברו עבירה. הטעם להגביל יציאתו של אדם מהארץ במצבים אלה הינו החשש מפני אי התייצבות, אם להליך הפלילי, אם לריצוי העונש. המבחן שנקבע בפסיקתנו להכרעה האם יש לאסור על נאשם לצאת את הארץ הוא האם קיימת אפשרות סבירה כי אם ייצא את הארץ יסכל את מהלכו של ההליך הפלילי (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח(3) 133, 142 (1994)). מהי אותה אפשרות סבירה? על זו ניתן ללמוד בין היתר מן המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, מחומרתם ומנסיבות ביצועם, מהשלב בו עומד ההליך הפלילי, מחומרת העונש הצפוי ומנסיבותיו האישיות של הנאשם (בש"פ 6606/02

צברי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 625, 629 (2002)). כאשר מדובר במי שהורשע כבר ונגזר דינו, ברי כי יש מקום לייחס משקל ניכר לעונש שנגזר עליו, ובפרט כאשר בעונש מאסר בפועל מדובר. כן יש מקום לבחון את נסיבותיו האישיות, קיומם של הליכי ערעור שבסופם עשוי הוא למצוא עצמו מזוכה או זוכה להקלה בעונש, או לחלופין נדון לעונש כבד יותר. יחד עם זאת, גם בהתקיים "אפשרות סבירה" לכך שלא ישוב נאשם ארצה לאחר שהותר לו לצאת לחו"ל, עדיין מצווה בית המשפט לבחון האם ניתן להבטיח את חזרתו באמצעים שונים שפגיעתם בו פחותה מזו שבאיסור לצאת את הארץ (בש"פ 3256/02 כהן נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2) 330).

5.בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

העורר צפוי לעונש מאסר בפועל של 24 חודשים אם יידחה ערעורו. עונש זה אינו קל ובפרט אם מביאים בחשבון כי העורר נעדר עבר פלילי. אכן, העורר משוכנע שיזוכה ועד כה לא הפר את תנאי שחרורו ואף חזר מביקור בחו"ל עת התנהל משפטו. יחד עם זאת, משהורשע העורר ואין עומדת לו עוד חזקת החפות, ובפרט משנגזר דינו והוטל עליו עונש מאסר, הרי המשקל שיש ליתן לחשש מפני אי חזרתו של העורר ארצה הוא כבד באופן ניכר מכפי שהיה עובר להרשעה. זאת, בפרט אם מביאים בחשבון את העובדה שבת זוגו מתגוררת בחו"ל. במצב דברים זה אני סבורה כי אכן קיימת אפשרות סבירה כי יציאתו של העורר תסכל את השלמת ההליכים נגדו. לכך יש להוסיף כי ככל שרצונו של העורר לפגוש את חברתו מובן, הרי לא ניתן לומר כי מטרת הנסיעה היא חיונית (וראו לעניין זה דברי השופט טירקל בבג"צ 4706/02 סלאח נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 695, 705 (2002) ; בש"פ 6606/02 הנ"ל , בעמ' 629 - 630).

במצב דברים זה איני סבורה כי די בהפקדת סכום של 10,000 ₪ בתוספת להטלת שיעבוד על בית הוריו של העורר. לא די בבטוחות אלה כדי להבטיח את מחויבותו של העורר לעמוד בתנאים ולחזור ארצה. הקשר אל משפחתו, אף שאיני ממעטת מחשיבותו, לא די בו כדי להבטיח כי העורר יחזור ארצה. לשם כך נדרשות ערבויות משמעותיות, והערבויות שהושתו על ידי בית המשפט המחוזי הן כאלה.

הערר נדחה איפוא.