בש"פ 1290/10 מדינת ישראל נ. תאאר אלשעור

רקע

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 15.2.10, במ"ת 5005-02-10 לשחרר את המשיב למעצר בית, בבית דודו בכפר רמאדין המצוי בשטחי הרשות הפלסטינאית.

ב.

נגד המשיב - יליד 1988, המוצג בכתב האישום כתושב חברון (דבר שדומה כי יש לגביו סימני שאלה, כפי שיפורט) -

הוגש ביום 2.2.10 כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פריצה לרכב, גניבת רכב, כניסה ושהייה בניגוד לחוק. נטען, כי בלילה שבין 27.1.10

ל-28.1.10 גנב המשיב כלי רכב שחנה בתל אביב ונהג בו לכיוון פיתחת רמאדין. בסמוך לשעה 6:40 בבוקר נתקל המשיב במחסום משטרתי שהוצב בסמוך לפיתחת רמאדין, ונקרא לעצור בצד הדרך. או אז האיץ המשיב - כנטען - את מהירות נסיעתו ונסע לעבר השוטרים במטרה לפגוע בהם. השוטרים הצליחו למלט עצמם מהמכונית הנוסעת, והמשיב המשיך בנסיעתו לעבר הכפר עד שנאלץ לנטוש את הרכב בשל תקר בגלגל.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 11.2.10 קבע בית המשפט, כי קיים קושי ראייתי המכרסם – כלשון בית המשפט - בראיות לכאורה, הואיל ובשלב מסויים באירוע, ניתק קשר העין בין השוטרים לאדם שברכב, ואף לא אחד מהשוטרים זיהה את פניו של המשיב. מנגד נאמר, כי העובדה שלא נמצאו טביעות אצבע של המשיב ברכב אינה מכרסמת בראיות הקיימות, ואינה מהוה ראייה לטובת הנאשם. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי יהיה מוכן לדון בחלופה שתוצע. בדיון שנערך ביום 15.2.10 הציע בא כוח המשיב חלופת מעצר בבית הדוד בכפר רמאדין בפיקוח ארבעה ערבים, אשר להם אישורי עבודה בישראל. בית המשפט קיבל את ההצעה, וקבע כי המשיב ישתחרר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בכפוף לערבויות המפורטות בהחלטה. לבקשת העוררת, עיכב בית המשפט את שחרורו של העורר עד ליום 17.2.10. על כן קוים הדיון במועד זה.

הערר והדיון

ד.

בערר נטען, כי בית המשפט שגה עת קבע כי ישנו כרסום בראיות הקושרות את המשיב למיוחס לו. נטען, כי ככל שקשר העין ניתק בשלב מסויים (וגם בכך מעלה העוררת ספקות), היה המשיב האדם היחיד שנצפה בשטח

בעודו רץ מכיוון המכונית לשטח הפתוח. הוסף, כי המשיב נראה כשהוא לבוש בחולצה לבנה,

כדמות שנהגה ברכב. עוד נטען, כי גירסתו של המשיב, לפיה הגיע למקום בו נתפס כדי לעבוד הוכחשה על ידי יתר העובדים במקום. באשר לעילות המעצר נטען, כי נגד המשיב קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, ואין בחלופה שהוצעה כדי לאיין אותה. עוד נטען, כי על חלופת המעצר בשטחי הרשות הפלסטינאית לא ניתן לפקח כנדרש.

ה.

בדיון חזרה עו"ד פרוש על טענות הערר, והטעימה כי לשיטת המדינה מדובר בתשתית ראייתית מוצקה; עילות המעצר ברורות, לטעמה, ובהן המסוכנות שבניסיון הדריסה ובניסיון להימלט מן המעצר. לדעת המדינה, היה מקום למעצר גם אילו היה המדובר בישראלי, ושחרור לכפר רמאדין משמעו שחרור ללא תנאי, שכן כניסת משטרה לשם מחייבת היערכות מיוחדת. תנאי מוקדם לשחרור צריך להיות מתן אמון, אך מי שאינו מהסס לנסות לדרוס שוטרים - אין ליתן בו אמון.

ו.

בא כוח המשיב תמך בהחלטת בית המשפט קמא באשר לכרסום בראיות, והוסיף כי לדעתו התנהלה החקירה ברשלנות, תוך הנחה שדברי השוטרים קודש, ויש איפוא לשיטתו פגמים במיקום ובזיהוי, מעבר לשאלת קשר העין. עם זאת חלק על בית המשפט קמא שסבר כי היעדר טביעת אצבע של החשוד אין לו משקל, שהרי הנמלט מן הרכב עשה כן בחיפזון, תוך הותרת מנוע דלוק, ולא היה סיפק בידו לכסות טביעות אצבעות אילו היו. כן הפנה עו"ד זילברמן לפסיקה לפיה שוחררו גם חשודי מרדפים וכן תושבי שטחים, ובנידון דידן נטען כי ארבעת המפקחים שהוצעו הם בעלי אישור כניסה לישראל ולא יסכנו את האישור; הם אנשים עובדים ללא עבר פלילי; המשיב מסכים גם להתיצב, לפי מה שייקבע, במשטרת קרית ארבע או העיירות.

הכרעה

ז.

אפתח בהתייחסות לשונית, שגם עו"ד פרוש נדרשה אליה. בית המשפט קמא עשה שימוש בביטוי "כרסום" בראיות. "כרסום" משמש ככלל לציון שינוי ביחס לראיות המתרחש במהלך משפט, כגון על-ידי קריסת ראיה או עדות פלונית וכדומה. דומה שהביטוי הנכון בכגון ענייננו הוא חולשה בראיות. ואם בלשון עסקינן, נעשה גם שימוש במונח "פרק" לציון עזיבתו של החשוד את הרכב. פרק בהקשר קרוב הוא הסרת משא - פריקה וטעינה למשל, וראו המקורות המקראיים ומלשון חכמים לעניין זה במלון אבן שושן לשנות האלפיים , ערך פרק. אך לא מצאתי שימוש ב"פרק" במובן של עזיבה אנושית "עצמית" להבדיל מפריקת משא, וכנראה המדובר בעגה.

ח.

ואל התיק עצמו. עיינתי בראיות; מכלולן מצביע לטעמי על קיומן של ראיות לכאורה, אף שאכן ישנו קטע של מספר שניות שלא היה בו קשר עין עם הנהג הבורח. בראיות נכללות, בין השאר, הודעת השוטר חזי סייר, ששם משפחתו קרוב לעיסוקו, מ-28.1.10 שעה 06:40, בדבר הזמן הקצרצר של הנתק ומנגד שמירת קשר עין מתמדת אחר כך, כעולה מהודעות שונות; אימרת השוטר שרוני (הודעה מ-31.1.10) שהיה למשיב משנעצר "דופק מהיר ונראה לחוץ"; ולכך מצטרפת – במשקל משמעותי לכאורה – הכחשתם הגמורה של פועלי הבניין שאליהם ביקש המשיב "להתחבר" כי עבד עמם, ועדותם כי לא הכירוהו (ראו הודעת שי סממה מ-28.1.10; הודעת סעד שרוח מ-28.1.10 והעימות בינו למשיב באותו יום, וכן הודעת האני שרוח מ-28.1.10 והעימות בינו למשיב). בסופו של יום, אכן לא היתה בשטח דמות אחרת שנצפתה, וזאת גם אם מטבע הדברים במהירות הנסיעה של הרכב הגנוב לא זיהו השוטרים את הנהג; אולם החלק שבא אחר כך אינו מותיר לכאורה ספק רב. בהנחה כי לכאורה ישנן ראיות לגבי הזיהוי, העובדה הנטענת שהשוטרים נאלצו לברוח הצדה כשהנהג הגביר מהירות לכיוונם ועלה על דוקרני המחסום (ראו למשל הודעות דודו וקנין מ-28.1.10 ואורן ללוז מ-31.1.10) מהוה ראיה לכאורה לגבי ניסיון הפגיעה. לכך מצטרפת גירסת המשיב בהודעותיו מ-28.1.10 ו-1.2.10 שבהן הודה בשהיה בלתי חוקית בישראל, אך גרס כי עבד באותו יום בבנין (הוא ריכך את גירסתו בהודעה השניה, מן הסתם, בשל העימות במשטרה עם הפועלים האחרים, שלכאורה לא העמיד את דבריו באור האמת). סוף דבר, על פני הדברים נראה לי קיומן של ראיות לכאורה גם בהינתן רכיב "השניות החסרות". אכן, עלתה שאלת היעדרן של טביעות אצבעות, אך כבית המשפט קמא ומנימוקיו סבורני שהדבר כשלעצמו אינו מחליש את הראיות הקיימות.

ט.

אשר לעילת המעצר: כאמור, המשיב מואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (כנראה צ"ל ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה), בעבירות רכוש ושהיה בלתי חוקית. העילה הרלבנטית בנסיבות הספציפיות היא המסוכנות, הניסיון לפגוע בשוטרים, ולמרבה המזל לא צלחה העבירה. עבירת הרכוש במקרה דנא ספק אם היתה מגבשת עילת מעצר מכוח הלכת רוסלן פרנקל (בש"פ 5431/08 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4) 268). הדעת נותנת כי מקום שמדובר במי שאין לגביו אינדיקציה לעבר פלילי, אילו היה תושב ישראל היה משוחרר בתנאים מגבילים, אולי לאחר תסקיר. בא כוחו הציג, למשל, את בש"פ 8249/09 מדינת ישראל נ' אבו עסא (לא פורסם), שם שוחרר בערובה מי שהואשם בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין) באחת מפרשיות המרדף, ואף היה לו עבר פלילי בעבירות שונות. יתכנו בודאי גם דוגמאות אחרות, לכיוונים שונים; אך כאמור, נטייתי היא לסבור כי במקרה דנא היה משוחרר בערבות.

י.

אך גם בהנחה כי במקרה כגון דא היה המשיב משוחרר אילו היה תושב ישראל, עדיין עומדת השאלה של שהייתו הבלתי חוקית ושל הבטחת התייצבותו למשפט, שכן ברי כי בהיותו תושב הרשות הפלסטינאית, עילת החשש להימלטות מאימת הדין מתקיימת. נושא מעצרם או שחרורם בתנאים של תושבי הרש"פ עלה לא אחת בבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, והקושי ברור. אציין כאן גם, כי על פי כתב האישום מוצג המשיב כתושב חברון, ללא שצוינה כתובת בעיר, אך בהודעתו מ-28.1.10 העיד על עצמו כתושב הכפר רמאדין, ודבר זה אומר כשלעצמו דרשני ככל שנחוץ – ולטעמי נחוץ – מלוא הפרטים על נאשם העומד לדין. בבש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) צוין כך:

"באשר לעילת ההימלטות, אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלסטינאית והעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי המשפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם – מטבע הדברים – מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר. באת כוחם המלומדת של העוררים הגישה פסיקה שבה שוחררו תושבי שטחים לחלופה. כך ציין השופט זמיר בבש"פ 823/00 מדינת ישראל נ' פלונית

(לא פורסם), כי לגבי גניבת רכב יש חשש למסוכנות והחשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח ואף לחזור לפעילות עבריינית; ועם זאת באותו מקרה נשקלו לקולה הנסיבות המיוחדות. הוא הדין להחלטת השופט ג'ובראן בבש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), אף שגם כאן צוין כי יש משקל לקשיי האיתור של נאשמים בשטחים; ראו גם בש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). מנגד, היו לא מעט פסיקות שעצרו עד תום ההליכים. במקרים מסוימים, על פי נסיבותיהם, יתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל".

בבש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נסקרו הכללים באשר לכגון דא:

"דעת לנבון נקל, שכאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות; אליה על בית המשפט להידרש בכל מקרה לגופו. איני סבור כשלעצמי, שחלופת מעצר בישראל במקרים המתאימים, גם אם לא יהיו רבים, היא בלתי אפשרית מכל וכל כאשר המדובר בתושב שטחים השוהה שלא כדין. אכן, על פניו נראה הדבר קשה כיוון שכביכול ניתנת "גושפנקא" לשהות הבלתי חוקית; אך מנגד מדובר ב חלופת מעצר

(ההדגשה במקור – א"ר) ... ואולם ברי כי לכך נדרשות נסיבות מיוחדות ... במקרים כאלה על התיק העיקרי להיקבע בהקדם, כדי שהדיסוננס בנקודה זו לא יתמשך. במקרים שיהיו מעטים אף יותר, כמסתבר בגדרי השכל הישר, ניתן לשקול שחרור בהפקדה משמעותית גם לשטחי הרשות עצמם. השיקול של הימלטות מאימת הדין הוא כאמור אינהרנטי למקרים אלה, אך יתכנו כמובן גם עילות נוספות, כגון מסוכנות. ברי גם, כי הבחינה צריכה להיות דקדקנית, לרבות עבר קודם, האם האישום כולל שהיה בלתי חוקית בלבד או מעבר לה, וכיוצר באלה".

י"א.

בענייננו, חוששני כי התשתית שלפנינו אינה מלאה, ועלינו לצאת מן ההנחה כי כתב אישום מוגש כדי שהתיק יתברר, ולא יתמסמס בשל היעדרו של נאשם. נאמר מפי הסניגור כי המדובר בשטח " C " שבשליטת ישראל. הפרקליטה ציינה, כי לשם כניסה לכפר יש צורך בהיערכות מיוחדת. בנוסף למקום מגורי המשיב שאינו ברור, כאמור, לא הובררה האפשרות לכניסה משטרתית, אם לבדיקת השהות במעצר הבית ואם למעצר לפי הצורך בשל הפרה. מבלי לפגוע במפקחים שהוצעו, שהם בעלי רשיון כניסה לישראל, עולה השאלה אם יבוא המשיב למשפטו, וזאת נוכח חשש המאסר העלול להיות מושת עליו אם יורשע בדין, ואפשרויות ההימלטות בתוך שטחי הרש"פ. יש אינטרס ציבורי ברור כי גונבי רכב יועמדו לדין, ולא כל שכן מקום שהם שוהים לא חוקיים, וראוי לוודא ככל הניתן – כאמור – כי המשפט יקויים. הדרך הבטוחה יותר היא כמובן מעצר מאחורי סורג ובריח. ואולם, כיון שעסקינן במי שבישראל היה מן הסתם משוחרר בערובה, סבורני כי יש למצות את הבירור, כלומר, להעריך לאחר שיישמעו טיעוני הצדדים את הסיכוי הממשי להתייצבות. אכן, המפקחים המוצעים הם בעלי רישיון לכניסה לישראל ויש להם מה לאבד אם חלילה לא ימלאו כהלכה את תפקידם - ועדיין החשש קיים. על כן, ככל שתנוח דעתו של בית המשפט באשר לאפשרות שחרור, יהא עליו להעלות את ההפקדה, כך שהאינצנטיבה להתייצבות למשפט תהא רבה יותר. שוב אטעים: עם שלא הייתי רוצה לנעול את הדלת בפני אפשרות לשחרור בערובה לשטחים, הגם שזו תיעשה במקרים מעטים, על התמונה כולה להיות לפני בית המשפט, ועליו להשתכנע כי יהא די אינטרס למשיב לבוא למשפטו. לפי שעה לא השתכנעתי בכך במקרה דנא, גם נוכח מה שנראה כאי אמירת אמת על-ידיו בחקירתו כאמור מעלה, ועל בית המשפט להעמיק איפוא את בדיקתו בטרם יכריע. ועל כל אלה, ובכל מקרה, ראוי כי המשפט העיקרי עצמו יתנהל בקצב מהיר ככל הניתן, והמדובר בתיק לא גדול ולא מסובך, וזאת מבלי שאטע כמובן מסמרות באשר לתוצאתו.

י"ב.

הערר מתקבל לפי האמור, והתיק מוחזר לבדיקה נוספת בבית המשפט קמא. עד להחלטה נוספת יישאר המשיב במעצר.