בש"פ 823/00 מדינת ישראל נ. יוסף רומי

1.

המדינה עוררת על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' ארד) לשחרר את שני המשיבים מן המעצר בתנאים מגבילים.

המשיב 1 והמשיב 2 עומדים לדין בשני אישומים נפרדים אך באשמות דומות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, חבלה במזיד ברכב, גניבת רכב, מסחר ברכב גנוב וכניסה לישראל (מאזור יהודה) ושהייה בישראל שלא כדין. כתב האישום נגד המשיב 1 כולל שישה אישומים, ואילו כתב האישום נגד המשיב 2 כולל שלושה אישומים. שני המשיבים, שהינם קרובי משפחה, מתגוררים בבית ג'אלה, הנמצאת בשליטה של הרשות הפלשתינית בשטח A . המשיב 1 הינו קטין, שלא מלאו לו שבע-עשרה שנים, והמשיב 2 הינו כבן תשע-עשרה שנים. לשניהם אין הרשעות קודמות. הם נעצרו על יסוד מידע שנמסר על ידי שותף לעבירות, ומתוך מידע זה עולה, לכאורה, כי שניהם היו חלק מכנופיה שעסקה בגניבת כלי רכב בירושלים ומכירתם לסוחר בכלי רכב גנובים בבית לחם.

2.

בית המשפט המחוזי דן בבקשות לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכים. לגבי המשיב 2 הועלתה הטענה שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים. לפי הטענה, גם אם יש ראיות לכאורה כי אחד בשם עלא רומי ביצע את העבירות בכתב האישום, אפשר שמדובר באדם אחר הנושא אותו שם, ואין ראיות לכאורה כי המשיב 2 הוא האדם שביצע עבירות אלה. בית המשפט המחוזי אמר כי מבחינת הראיות נגד המשיב 2 המקרה הוא "גבולי". עם זאת, ועל אף הבעייתיות הנובעת מן הראיות, אמר בית המשפט, הראיות מובילות למסקנה כי המשיב 2 "הוא הוא אותו עלא רומי שאליו התייחס מוצלח [השותף לעבירות] בעת ההצבעה ובהודעתו לאחר מכן". בסופו של דבר, לאחר שבית המשפט שקל את הנסיבות המיוחדות של המקרה, החליט בית המשפט לשחרר את המשיב 2 מן המעצר בתנאים הבאים:

"1.

המשיב ישהה במעצר בית מלא, עד תום ההליכים, אצל קרובו, מועתסן סרחאן, המתגורר באבו-טור שבירושלים ליד בית הספר לבנות, טלפון 6715742.

2.

מועתסן סרחאן יתן ערבות עצמית על סך 25,000 ש"ח להבטחת התייצבותו של המשיב לדין.

3.

המשיב ימציא ערבות צד שלישי נוספת, של ערב ישראלי, בסכום של 25,000 ש"ח, להבטחת התייצבותו של המשיב לדין.

4.

המשיב יפקיד ערבון בסכום של 10,000 ש"ח להבטחת קיומם של כל תנאי השחרור בערובה והתייצבותו למשפט".

3.

לגבי המשיב 1 לא היתה מחלוקת בפני בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים. האם ראוי, על יסוד אישומים אלה, להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים? בית המשפט אמר:

"אני סבורה כי במקרה שלפנינו מתקיימות שתי עילות למעצרו של המשיב. האחת נובעת ממסוכנותו של המשיב, והשניה מהחשש שיימלט מן הדין. המעשים המפורטים בכתב האישום מלמדים כי מעורבותו של המשיב אינה חד-פעמית, והסיכון כי יחזור על מעשיו הינו סיכון ברור... אשר לחשש מפני הימלטות מן הדין: העובדה שהמשיב מתגורר בתחומי הרשות הפלשתינית, היא כשלעצמה איננה מחייבת באופן אוטומטי את מעצרו של המשיב, ללא בחינה של חלופה כלשהי. ואולם, אך מובן הוא כי למקום מגוריו של נאשם, ככל שיש לו השלכה על היכולת להבטיח את התייצבותו למשפט, יש רלוונטיות בעת שקילת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר".

עם זאת, לאחר שבית המשפט שקל את הגיל הצעיר, העבר הנקי וחלקו של המשיב 1 בביצוע העבירות, הגיע בית המשפט למסקנה, "לא בלי היסוס", כי ניתן לשחרר גם אותו מן המעצר, בתנאים שלהלן:

"המשיב ייעצר במעצר בית מלא בבית דודו מוסלח רומי, ברחוב טנטור 29, בבית צפפה בירושלים, טלפון 672328; מוסלח רומי יחתום על ערבות בסכום של 25,000 ש"ח להבטחת התייצבותו של המשיב למשפטו

. הזמנה לביתו של הערב תיחשב כהזמנה כדין למשיב;

תומצא ערבות צד שלישי נוספת, בסכום של 25,000 ש"ח, של ערב שיאושר על ידי בית המשפט, המתגורר בתחומי מדינת ישראל, להבטחת התייצבותו של המשיב למשפטו;

המשיב יפקיד בקופת בית המשפט סכום של עשרת אלפים ש"ח, להבטחת קיום כל תנאי השחרור".

השחרור של המשיב 1, וכן השחרור של המשיב 2, עוכב לצורך הגשת ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי בפני בית משפט זה.

4.

בערר טוענת המדינה כי המסוכנות של שני המשיבים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבירות המיוחסות להם, מצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים. בין השאר טוענת המדינה כי מעצר בית אין בו כדי לסלק חשש ממשי שהמשיבים, תושבי שטח הנתון לשליטת הרשות הפלשתינית, יימלטו מן הדין. לחלופין, ולכל הפחות, טוענת המדינה כי ראוי להגדיל את סכום ההפקדה במזומן, שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כדי להקטין את החשש מפני הימלטותם של המשיבים.

מן הצד שכנגד מבקשים המשיבים לדחות את הערר. המשיב 2 חוזר על הטענה שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגדו. שני המשיבים טוענים כי אין בהם מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים וכי, מכל מקום, מעצר בית בצירוף ערובות כספיות ינטרל כל מסוכנות כזאת. העובדה שהמשיבים הינם תושבי השטחים אין בה כדי להצדיק את מעצרם אם, בנסיבות דומות, תושבי ישראל היו משתחררים מן המעצר. גם אין מקום להגדיל את סכום ההפקדה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. זהו, לטענתם, סכום גבוה, לא רק מבחינת היכולת הכלכלית של המשיבים, אלא גם בהשוואה לסכומים שנקבעו במקרים דומים. אם בית המשפט יגדיל את סכום ההפקדה, המשיבים לא יהיו מסוגלים להשיג את הסכום הנדרש, והם עלולים להישאר במעצר, על אף ההחלטה לשחררם.

5.

אני מבין את ההיסוס של בית המשפט המחוזי. אכן, בהתחשב בנסיבות המקרה, זהו מקרה גבולי. באופן עקרוני אין לשלול את האפשרות שבמקרים מעין אלה הנאשמים יוחזקו במעצר עד תום ההליכים. מעורבות של אדם בכנופיה העוסקת בגניבת כלי רכב, כשהיא לעצמה, יוצרת סכנה לבטחון הציבור, ולכן יש בה עילת מעצר. היקף התופעה של גניבת כלי רכב, והנזק הרב שהיא גורמת לפרט ולכלל, מוסיפים חומרה לסכנה. החומרה מתחזקת נוכח החשש שאדם המעורב בפעילות של כנופיה העוסקת בגניבת כלי רכב יחזור לפעילות בכנופיה זאת. החשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח, ואף לחזור לפעילות עבריינית. כל אלה יש בהם, במקרים רבים מסוג זה, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

אולם הנסיבות המיוחדות של המקרה שכנעו את בית המשפט המחוזי לנהוג עם המשיבים לקולה, ולשחרר אותם מן המעצר בתנאים מגבילים. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, ונותר בי ספק בשאלה אם הנסיבות מחייבות את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, הגעתי למסקנה שהספק צריך לפעול לטובת המשיבים. לכן אני מחליט להשאיר על כנה את ההחלטה של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים מן המעצר.

6.

כיוון שכך, השאלה היא, אם יש מקום להתערב בתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. באת-כוח המדינה מעלה שתי טענות נגד תנאים אלה. ראשית, היא טוענת כי בית המשפט החליט שכל אחד מן המשיבים יהיה נתון במעצר בית מלא בבית קרובו, בלי שנבדקה השאלה אם אותו בית ואותו קרוב ראויים לשמש חלופת מעצר. שנית, היא טוענת כי אם המשיבים ישוחררו מן המעצר, לכל הפחות ראוי להגדיל את סכום ההפקדה, שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כערובה.

הטענה הראשונה היא, כאמור, שבית המשפט המחוזי הסכים לחלופת המעצר בדרך של מעצר בית, כפי שהוצעה על ידי המשיבים, בלי שהצעה זאת נבדקה כראוי. לעניין הצורך לבדוק כראוי חלופת מעצר המוצעת לבית המשפט, עד שבית המשפט מאשר את ההצעה, התייחסתי בבש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה (לא פורסם). וכך אמרתי באותה החלטה:

"לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, חייב בית המשפט לשקול את האפשרות של חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. אולם, לפי אותו סעיף, אם קיימת עילת מעצר, אין בית המשפט אמור להסתפק בחלופת מעצר, אלא אם 'ניתן להשיג את מטרת המעצר' בדרך של חלופה כזאת. משמע, כאשר עילת המעצר נעוצה במסוכנות של הנאשם, צריך שחלופת המעצר תפחית את המסוכנות עד המידה הראויה. המבחן, לפי החוק, הוא המידתיות.

בית המשפט צריך, אם כן, לערוך בירור כדי לעמוד על רמת המסוכנות של הנאשם ועל טיבה של החלופה המוצעת כדי להגיע למידתיות הראויה. מהות הבירור ועומק הבירור תלויים בנסיבות המקרה. יש נסיבות המאפשרות בירור שטחי, ויש נסיבות המחייבות בירור מעמיק. כך גם מהות החלופה. יש נסיבות בהן אפשר להסתפק בחלופה מזערית, כגון ערבות כספית, ויש נסיבות בהן אי-אפשר להסתפק בפחות ממעצר בית עם פיקוח צמוד, הדוק ואמין. רמת החלופה תלוייה ברמת המסוכנות. מכל מקום, אין בית המשפט אמור לצוות על חלופת מעצר בלי לערוך בירור, בהתאם לנסיבות, ולהשתכנע שיש בחלופה המוצעת כדי להשיג את מטרת המעצר. וכך אמרתי, לעניין זה, בבש"פ 3441/98 מדינת ישראל נ' לוי (טרם פורסם):

'כפי שנקבע בחוק במפורש, חלופת מעצר נועדה להשיג את המטרה של מעצר עד תום ההליכים. לכן, כאשר מורה בית המשפט על שחרור למעצר בית בתנאי ערובה, עליו להשתכנע שמדובר בחלופה שתבטיח את השמירה על שלום הציבור ומניעת שיבוש הליכי משפט. כמו כן, בדרך כלל על בית המשפט להשתכנע שיקויים פיקוח נאות על הנאשם, במקום בו ישהה כחלופת מעצר, כך שאם הנאשם יפר את תנאי השחרור מן המעצר, תימסר מיד הודעה על כך למשטרה. לעניין זה מוטלת חובה על מי שבביתו הנאשם שוהה כחלופת מעצר, וצריך שניתן יהיה לסמוך עליו שיעמוד בחובה זאת. ספק אם ניתן להשיג מטרות אלה אם נאשם ישהה, כחלופת מעצר, בביתו של אדם שהוא עצמו עבריין, בעל הרשעות רבות בעבירות סמים ואלימות כלפי שוטרים'".

בהתאם לכך, במקרה שלפנינו צריך היה, קודם כל, לאפשר לפרקליטות המדינה לבדוק, בפרק זמן סביר, את החלופה המוצעת, ולחוות דעה על החלופה בפני בית המשפט. שהרי החלופה של מעצר בית נועדה להבטיח, בראש ובראשונה, כי הנאשם לא יצא מן הבית, ובדרך זאת להקטין את המסוכנות שלו, הנובעת מן החשש שינצל את השחרור מן המעצר כדי להמשיך בפעילות עבריינית. לשם כך, פרקליטות המדינה תוכל לבדוק, אם תראה צורך בכך, אם האדם, שבביתו אמור הנאשם לשהות במעצר בית, הינו אדם הגון ואמין, שאפשר לסמוך עליו כי יפקח על הנאשם שלא יפר את תנאי השחרור, ויודיע מיד למשטרה במקרה של הפרת התנאים.

במקרה שלפנינו, לדוגמה, טוענת באת-כוח המדינה כי לאדם שבביתו אמור המשיב 2 לשהות במעצר בית יש עבר פלילי. אכן, אין בכך בהכרח כדי לפסול אותו, שכן הדבר תלוי בשאלה מהן העבירות בהן הורשע, מתי הורשע בהן, ועוד. אך מן הראוי שהמידע ייבדק ויודע לבית המשפט, כדי שיוכל להחליט, בהתחשב במידע, אם לאשר את החלופה המוצעת.

זאת ועוד. מן הראוי לקבל מן האדם, שבביתו אמור הנאשם לשהות במעצר בית, ערבות כספית. הערבות נדרשת לא רק כדי להבטיח את התייצבות הנאשם למשפט, כפי שנקבע במקרה שלפנינו בהחלטה של בית המשפט המחוזי, אלא גם כדי להבטיח כי הנאשם לא יפר את תנאי השחרור, ובראש ובראשונה לא יצא את הבית, וכן כי אם יצא את הבית בניגוד לתנאי השחרור, הערב יודיע על כך מיד למשטרה. כדי להבטיח את אחריותו של הערב, וכדי להקל על מימוש הערבות במקרה הצורך, מן הראוי שהערב יחתום על תצהיר, בו יאמר כי הוא מוכן לקבל את הנאשם בביתו, בתנאי השחרור כפי שייקבעו, עד תום ההליכים המשפטיים נגד הנאשם, לפקח עליו, בעצמו או באמצעות אדם אחר, ידוע ומוסכם, ולשאת באחריות לקיום תנאי השחרור.

לצורך זה אני מחליט להחזיר את התיק אל בית המשפט המחוזי. פרקליטות המדינה תבדוק בהקדם את חלופות המעצר שהוצעו לגבי שני המשיבים, ותציג עמדתה לגבי חלופות אלה בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, בהנחה שהחלופות שהוצעו יאושרו על ידי בית המשפט המחוזי, יכינו באי-כוח שני המשיבים תצהירים של האנשים שבבתיהם אמורים המשיבים לשהות במעצר בית, בהתאם לאמור לעיל. על יסוד אלה יחליט בית המשפט המחוזי מחדש אם לאשר, ובאילו תנאים לאשר, את חלופות המעצר, אלה שהוצעו או אחרות.

7.

הטענה השניה של באת-כוח המדינה מתייחסת לגובה סכום ההפקדה במזומנים. בית המשפט המחוזי קבע, כי נוסף לערבויות של צדדים שלישיים, יפקידו המשיבים בקופת בית המשפט, כל אחד מהם, סכום של 10,000 ש"ח במזומן להבטחת קיומם של כל תנאי השחרור. באת-כוח המדינה טוענת כי אין די בסכום זה כדי להבטיח שהמשיבים לא יימלטו מן הדין. באי-כוח המשיבים טוענים כי זהו סכום גדול, ובתי המשפט מסתפקים במקרים דומים אף בסכומים נמוכים יותר, וכי מכל מקום המשיבים יתקשו מאד, ואולי אף לא יוכלו, להשיג סכום גדול יותר.

גובה הסכום שיש להפקידו במזומנים, כאחד מתנאי השחרור מן המעצר, משתנה ממקרה למקרה לפי נסיבות המקרה. ככל שהחשש להימלטות מן הדין, או להפרת תנאי השחרור, גדול יותר, כך יש מקום לקבוע סכום גדול יותר. אמנם יש להתחשב ביכולת הכספית של הנאשם ושל בני משפחתו, ובאופן עקרוני אין זה ראוי לקבוע סכום שמעבר ליכולת זאת, כך שהנאשם יאלץ להישאר במעצר. עם זאת, היכולת הכספית היא רק אחד השיקולים. אין לשכוח כי חלופת המעצר נועדה לצמצם את הפגיעה בחירות הנאשם בדרך שעדיין תשיג את מטרת המעצר. לכן, אם קיים חשש ממשי להימלטות הנאשם, אין להסתפק בהפקדה של סכום סמלי, אפילו אם הנאשם אינו יכול להפקיד סכום ממשי. כדי להגיע לאיזון הנכון, יתכן שיהיה מקום, במקרים מסויימים, לערוך בירור לגבי היכולת הכספית של הנאשם ובני משפחתו.

סכום ההפקדה במזומן שנקבע במקרה שלפנינו אינו מבוטל. אכן, יש מקרים בהם בית המשפט הסתפק אף בסכום נמוך יותר במידה משמעותית. לעומת זאת, במקרים לא מעטים נקבעו, בעבירות דומות, סכומים גבוהים יותר. ראו, לדוגמה, בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 95(4), עמ' 47; בש"פ 1509/98 עצאם אקרע נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(1), עמ' 61; בש"פ 7530/97 שדיד שאדי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(1), עמ' 295. טעם מיוחד יש לקביעת סכום גדול יותר כאשר הנאשם, כמו המשיבים במקרה שלפנינו, מתגורר בשטח A באזור יהודה ושומרון, שבו אין שליטה לישראל, דבר שמגביר, לא רק את הפיתוי להימלט מן הדין, אלא גם את הקושי לעצור את הנמלט. כל אלה תומכים, לכאורה, בעמדת המדינה.

עם זאת איני רואה צורך להחליט בשאלה אם להגדיל את סכום ההפקדה שכן, ממילא, התיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי, שישקול שוב את תנאי החלופה. אני מבקש כי בית המשפט המחוזי ישוב וישקול גם אם ראוי להיענות לבקשת המדינה להגדיל את סכום ההפקדה במזומנים כתנאי לשחרור מן המעצר.

התוצאה היא שהערר נדחה, ככל שהוא מבקש שהמשיבים יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים, אך התיק מוחזר אל בית המשפט המחוזי, כדי שישקול ויחליט מחדש לגבי תנאי השחרור מן המעצר, בהתאם לאמור לעיל.

המשיבים ישארו במעצר עד למתן החלטה חדשה על ידי בית המשפט המחוזי.