בש"פ 8567/06 מוחמד דאפר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט רוזן) מיום 11.9.06 בב"ש 93155/06, בגדרו התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופטת נאור) מיום 10.9.06 בב"ש 3703/06 שבת"פ 5465/06 לפיה ישוחררו העוררים בערבות.

ב.(1) כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של פריצה לרכב לפי סעיף 413 ו' סייפא לחוק העונשין, התשל"ז–1977; גרימת נזק לרכב לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין; פרוק חלקית מרכב לפי סעיף 413 ד' (ב) לחוק העונשין; גניבת רכב לפי סעיף 413 ב' (א); הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961; שהייה בלתי חוקית לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.8.06, ברחוב חבצלת השרון בהרצליה, התפרצו העוררים למונית על-ידי כך ששברו את שמשת הנהג ונכנסו לרכב. בהמשך, גרמו נזק לרכב בכך שפרקו את מתנע הרכב ושברו אותו. העוררים הניעו את הרכב ונסעו בו במטרה לגנבו. בסמוך לחוף הנכים בהרצליה זיהו שוטרים את הרכב, והחלו דולקים אחרי העוררים תוך שהם קוראים להם לעצור. העוררים, שניסו כנטען להימלט מהשוטרים, נסעו בקלות ראש; במהלך הנסיעה פגעו ברכב אחר וגרמו לו נזק. באותה עת העוררים שהו בישראל שלא בהיתר. לכתב האישום צורפה בקשה מטעם המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים. בבקשה ציינה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, וכי לעוררים הרשעות קודמות בעבירות רכוש הקשורות לרכב. לטענת המשיבה, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעוררים והגעתם לשטחי ישראל ללא היתר על מנת לגנוב רכב, יש חשש סביר כי העוררים מהווים סכנה ממשית לביטחון הציבור.

ג.(1) בית משפט השלום קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה הקושרות את העוררים לביצוע העבירות, וכן שקיימת עילת מעצר של חשש הימלטות מאימת הדין. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין מתקיימת עילת המסוכנות, שכן לעוררים. עבירות רכוש בלבד, והאחרונה נעברה לפני שלוש שנים. בית המשפט החליט לשחררם בתנאים מגבילים בכדי להבטיח את התייצבותם: כל אחד מהעוררים נדרש לחתום על ערבות עצמית בסך 25,000 ₪; כל אחד מהעוררים נדרש להמציא ערבות צד ג' של ישראלים, בסך 25,000 ₪ כ"א; כל אחד מהעוררים נדרש להפקיד במזומן סך 20,000 ₪. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי ביום 11.9.06, תוך שהיא מדגישה את חומרת הראיות שהצטברו כנגד העוררים. לטענה המשיבה, בנוסף לעילת הימלטות מן הדין מתקיימת עילה נוספת של חשש לרכוש הציבור ושלומו.

(2) בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המשיבה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט הסתמך על בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל

פד"י נב (4) 268 ועל החלטות נוספות של בית המשפט העליון, שלפיהן עילת "בטחון הציבור" פרשה את כנפיה אף על עבירות רכוש. בנוסף קבע, כי הימלטותם הפרועה של המשיבים מן השוטרים מקימה כשלעצמה עילת מעצר. עוד קבע, כי בנסיבות בהם העבירות נשוא כתב האישום נעברו לכאורה תוך כדי שהייה בלתי חוקית בארץ, שומה על בית המשפט להורות על מעצר עד תום ההליכים. על החלטת זו הערר שלפנינו.

ד.(1) באת כוח העוררים מבחינה בין המקרה שלפנינו לבין פרשת פרנקל ברמת התחכום, הכמות ותכנון העבירות. נטען, כי בית המשפט הסתמך בהחלטתו על תשתית ראייתית שנויה במחלוקת שהוצגה בפניו על-ידי המדינה, ללא מתן אפשרות טיעון כנגד תשתית זו לבאת כוח העוררים. כנטען, על-פי הראיות לא ניתן לייחס לעוררים תחכום או סיכון חיי אדם, ועל כן לא קמה עילת מעצר של מסוכנות. עוד נטען, כי לעוררים אין עבר פלילי מכביד ועל כן אין לייחס לעברם הפלילי משקל רב בהחלטת המעצר. בנוסף, נטען כי טעה בית המשפט בקביעתו כי בנסיבות של ביצוע עבירה פלילית עם עבירה של שהייה בלתי חוקית, חובה על בית המשפט להורות על מעצר; יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה שלפנינו, ניתן לאיין את חשש ההימלטות מאימת הדין בתנאי שחרור מתאימים ובכללם ערבויות גבוהות וערבות צד ג' של ישראלים, כפי שהחליט בית משפט השלום.

(2) בדיון הוסיפה באת כוח העוררים וטענה כי אין המדובר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, והוסיפה כי אילו היה המדובר בישראלים לא היו מורים על מעצרם. כן נטען באשר לעוצמת הראיות. ולכך שעדיין המדובר בעבירת רכוש מן הסוג שבהלכת פרנקל. ועוד נטען, כי לא נבחנה דיה השאלה אם ניתן לשחרר שוהים בלתי חוקים. כללם של דברים, כך נטען, אין כאן חשש שאי אפשר להפיגו בהפקדה וערבות מתאימה, כשהמדובר בבעל משפחה ללא עבר מכביד.

(3) באת כוח המדינה טענה כי יש לראות את הדברים במכלול, וככזה מתחייב מעצר עד תום ההליכים, נוכח החשש להימלטות, העולה גם מחומרת העבירות והצפי לעונש. נוסף, אין ניתן להפיג את המסוכנות.

ה.(1) עיינתי בראיות שהוגשו. סבורני כי ככל שהמדובר בראיות לכאורה, במישור העיקרי, עיקר המעשה המתואר בכתב האישום, דומני שיש ראיות לכאורה. בכך אני מצטרף לאשר אמרו הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי.

(2) עיינתי גם בגליונות הרישום הפלילי של העוררים. לעורר 1 עוד שתי הרשעות, מ-1995 (במקרים אחדים) ו-2003, בנושאים הקשורים לעבירות רכוש בענייני רכב. לעורר 2 הרשעות דומות מ-1993 ו-2002. יש לייחס לכך משמעות מסוימת כחלק ממכלול התמונה.

ו.לאחר העיון, נראה לי כי יש מקום להיעתר לערר חלקית, במובן זה שניתן יהא לשקול חלופת מעצר בישראל. באשר לעילת ההימלטות, אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלסטינאית והעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם – מטבע הדברים - מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר. באת כוחם המלומדת של העוררים הגישה פסיקה שבה שוחררו תושבי שטחים לחלופה. כך ציין השופט זמיר בבש"פ 823/00

מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם), כי לגבי גניבת רכב יש חשש למסוכנות והחשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח ואף לחזור לפעילות עבריינית; ועם זאת באותו מקרה נשקלו לקולה הנסיבות המיוחדות. הוא הדין להחלטת השופט ג'ובראן בבש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), אף שגם כאן צוין כי יש משקל לקשיי האיתור של נאשמים בשטחים; ראו גם בש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). מנגד, היו לא מעט פסיקות שעצרו עד תום ההליכים. במקרים מסוימים, על פי נסיבותיהם, יתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל.

(2) במקרה דנא חשש ההימלטות קיים בלא ספק, ונובע מן השכל הישר. שוהה בלתי חוקי שעבר עבירות גם בעבר, הצפוי אולי למאסר בפועל בשל עבירות אחדות, הדעת נותנת כי עלול הוא שלא למהר לשוב מיו"ש בה כמעט לית דין ולית דיין. לדידי אף מסוכנות מסוימת קיימת – הן נוכח ההיסטוריה האישית והן ובראש וראשונה מנסיבות העבירה. עם זאת, ולא בלי לבטים, סבורני כי ניתן לשקול לעת הזאת חלופה בתנאי שתהא בישראל ולא באיו"ש, תוך פיקוח אלקטרוני במעצר בית מלא והפקדות וערבויות ברמה רצינית, מעל למה שנקבע בבית משפט השלום. אם יוצעו ערבים מפקחים להנחת דעתו של בית משפט השלום, ייבדקו על-ידי שירות המבחן והתוצאה תונח בפני בית משפט השלום. עד להחלטתו יישארו העוררים במעצר.

(3) בגדרי האמור מתקבל הערר חלקית.