בש"פ 1509/98 עצאם אקרע נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום באשדוד בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב וכניסה לישראל שלא-כדין. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-המשפט סירב להיעתר לבקשה והחליט על שיחרורו של העורר בערובות אלו: הפקדת 5,000.- ש"ח במזומן ועליה ערבות עצמית וערבות צד שלישי בסך 20,000.- כל אחת.

המדינה עררה על החלטה זו, ובית-המשפט המחוזי נענה לערר על דרך הגדלת הערבות במזומן לסך של 30,000.- ש"ח ודרישה להמצאת כתב-ערבות של צד שלישי בסכום של 50,000.- ש"ח.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפני.

עיקר טענתו של בא-כוח העורר היא זו, שאין ביכולתו של העורר להניח ידו על סכום כה רב של 30,000.- ש"ח, ותוצאת הדברים היא שעליו להמשיך ולהישאר במעצר חרף החלטת בית-המשפט אשר היה נכון לשחררו ממעצר. מנגד משיב עורך-דין כרמל, בא-כוחה המלומד של המדינה, וכך הוא אומר: המדובר הוא בנאשם המתגורר באזור השומרון, מחוץ לשיטחה של ישראל, והחשש להימלטות מן הדין הוא רב עד למאוד. אם אין עוצרים אדם עד לתום ההליכים, למיצער יש וראוי ליצור בליבו תמריץ להתייצב לדיון. וגם אם אמרנו כי אין לו לאדם עצמו מזומן בסכומים גבוהים, חזקה על בני משפחתו כי יעזרו לו, וחזקה עליו כי לא ירצה למעול באמונם על-דרך מחדל להתייצב למשפטו, מחדל שיביא להפקעת הערובה.

ככל הנראה, יש אמת באימרה כי המזרח התיכון שונה מכל שאר אזורים שבעולם. הנה-כי-כן, גם נושא שיגרתי כשיחרורו של אדם בערובה מתעקל ומתפתל ודורש תשובות ייחודיות שאינן כתובות בספר. בתוך עמנו אנו יושבים, ויודעים אנו בנו היטב כי טעם רב יש בטענת המדינה באשר לחשש ההימלטות מן הדין. הגבולות פתוחים משני צידיהם, וכל הרוצה לצאת או לבוא יצא ויבוא לרצונו. אם לא נורה על מעצרו של נאשם כעורר שלפנינו - על-פי הראיות לכאורה הוא נתפס בכף - למיצער נעשה כמיטבנו כדי להבטיח את התייצבותו במשפט. על כל אלה נוסיף ונזכיר כי המשפט קבוע לשמיעה לימים 27 באפריל ו4- במאי, וככל שהדברים נראים מכאן, אין טעם שהמשפט לא יסתיים באותן שתי ישיבות.

אני מחליט לדחות את הערר.

היום, י"ב באדר תשנ"ח (10.3.98)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98015090. G02