בש"פ 10947/08 רמזי אבו דחרוג נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ברקאי) מיום 22.12.08 בב"ש 22272/08, בגדרה נדחתה בקשתה לעיון חוזר בהחלטה קודמת, מיום 11.12.08, בה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בתפ"ח 1204/08.

ב.

כתב האישום, אשר הוגש ביום 1.12.08, מייחס לעורר – תושב ג'בליה בעזה –פגיעה ברכוש הכוחות המזוינים בתקופה בה מתנהלות פעולות איבה, עבירה לפי סעיף 108(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והסתננות לאחר גירוש, עבירה לפי סעיף 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954. על פי הנטען, לאחר שגורש מתחומי מדינת ישראל, בה שהה שלא כדין, הסתנן העורר לתחומי המדינה באמצעות פירוק חלק מגדר הגבול באזור מעבר ארז; בהמשך, כנטען, נסע לטול כרם, שם שכר בית, בו שהה עד למועד מעצרו.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, וזו נתקבלה ביום 11.12.08. בהחלטה נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית להרשעת העורר: אשר לעבירה של פגיעה בגדר הגבול, התשתית הראייתית מבוססת על הודאת העורר עצמו, וחיזוק להודאה זו מצוי בהודעת בשיר בחירי (להלן בשיר ), אשר ציין כי הוא מכיר את העורר כמי שנוהג להיכנס לתחומי מדינת ישראל שלא כדין, ועובר עבירות רכוש רבות בתחומי מדינת ישראל. אשר לנזק שנגרם לגדר והסיכונים הנובעים מכך צויין, כי ניתן למצוא אסמכתא לכך בהודעתו של סרן נאסר אלדין, בעניין עבירת ההסתננות נאמר, כי אמנם אין בחומר החקירה כל תיעוד כתוב אשר יש בו ללמד על גירושו של העורר מתחומי המדינה בשנת 2004, אולם חומר החקירה – לרבות גיליון הרשעותיו הקודמות של העורר – מלמד, כי העורר הורשע בעבר בעבירה של

כניסה שלא כדין לתחומי מדינת ישראל, ומכאן ניתן להסיק כי בתום תקופת מאסרו גורש מתחומי המדינה, בהעדר היתר שהייה בישראל. הוסף, כי גם אם אין די בכך, קיימת תשתית ראייתית, אשר יש בה לכאורה כדי להרשיע את העורר בעבירה של שהייה שלא כדין בתחומי מדינת ישראל, וזאת מן הטעם שאינו תושב ישראל, ואין בידיו היתר שהייה בישראל.

ד.

נקבע כי קמה, איפוא, עילה למעצרו של העורר, שכן במעשיו יש לפגוע בביטחון הציבור ולסכנו, ולבסס חשש ממשי כי אם ישוחרר העורר, ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מן הדין. לכך משנה תוקף, למסקנת בית המשפט, שכן העורר אינו תושב ישראל, ואם ישוחרר לא ניתן יהיה להביאו לדין. עוד צויין, כי אין מקום לחלופת מעצר, שכן מהרשעותיו הרבות של העורר ניתן ללמוד כי אין עליו מורא הדין, ובהיותו תושב השטחים, קיים חשש אמיתי להימלטות.

ה.

בקשה לעיון חוזר מיום 22.12.08 נדחתה. נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית להרשעת העורר, אם כי קיים כרסום ראייתי לעניין עבירת הסתננות. עוד נקבע, כי כאשר עסקינן בתושב הרשות הפלסטינית, יש ליתן משקל מכריע לחשש להימלטות מן הדין, המקבל תוקף נוסף נוכח המאסר הממושך הצפוי לעורר (15 שנים) אם יורשע. לבסוף נקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנותו לביטחון המדינה, כפי שמעידות גם הרשעותיו הקודמות בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין.

ו.

מכאן הערר הנוכחי. נטען, כי קיים כרסום מהותי בראיות בשני האישומים המיוחסים לעורר, וכי עם ירידת עוצמת הראיות פוחתת גם מסוכנותו. הוזכר, כי העורר נתפס בטול כרם, מחוץ לשטח ישראל, וכי לא נכנס לתחומיה במשך שנה וחצי. כן נטען, כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת המעצר המוצעת – בשטח ישראל או מחוצה לה, בפיקוח ערבים ישראליים, וכי שגה בית המשפט קמא כאשר כלל לא בחן את החלופה. הוזכרה החלטת השופט לוי בבש"פ 10032/08 גבארה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.12.08), בה שוחרר תושב הרשות הפלסטינית, בעל הרשעות קודמות, למעצר בית בתחומי ישראל. לבסוף נטען, כי הטלת ערבות גבוהה תפיג את החשש להימלטות מן הדין.

ז.

בדיון חזר העורר על נימוקי הערר, והטעים כי לעניין עבירת ההסתננות, אין בתיק כל ראיה היכולה להצביע על גירוש העורר מהארץ על פי חוק. הוסף, כי באשר לפגיעה בגדר, התביעה מתבססת על הודעתו של סרן אלעדין, ועדות זו אינה יכולה להיות "דבר מה נוסף" להודאתו של העורר. הוצעו שתי חלופת מעצר, האחת בשטחים והאחת בישראל.

באת כוח המדינה טענה, כי ענייננו במי שהודה בעבירות המיוחסות לו. ראיית החיזוק הנדרשת היא מסוג "דבר מה נוסף", וניתן למצאה בהודעתו של בשיר, ברישום הפלילי

של העורר ובהודעת סרן נאסר אלדין בדבר הפגיעה בגדר.

ח.

עיינתי בחומר החקירה, ולא מצאתי מקום להיעתר למבוקש. כתב האישום הוגש על בסיס הודאותיו של העורר (ובמיוחד זו מ-27.11.02), ולכך מתווספות גם הודעתו של בשיר בחירי והודעת סרן נאסר אלדין המהוות

"דבר מה נוסף" (לעניין אופיה של התוספת הראייתית "דבר מה נוסף" ראו י' קדמי על הראיות חלק ראשון (תשס"ד), עמ' 124-152). באשר לעבירת ההסתננות, לא מצאתי בעובדה שאין בחומר החקירה תיעוד המלמד על דבר גירושו של העורר מתחומי מדינת ישראל, כדי להוות כרסום של ממש בראיות. כן לא מצאתי לשנות מהחלטת בית המשפט שלא נעתר לחלופה. עיינתי בגיליון ההרשעות הקודמות של העורר, שראשיתו בעבירות בגיל 19, והרצוף עבירות רבות של גניבה והתפרצות למגורים, וכן עבירה של כניסה שלא כחוק לישראל, וכולל מספר מאסרים לא קצרים בפועל. לכך מתווסף חשש של ממש להימלטות מן הדין. חוששני, על פי האמור, כי אין חלופה יכולה להתאים בנסיבות אלה, ובודאי אין זה מן המקרים שבהם יתכן שחרור לחלופה לתושב אזורי הרשות הפלסטינאית (ראו בש"פ 10418/08 טלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם).

ט.

כאמור, אין בידי להיעתר לערר.