בש"פ 648/00 איאד עבידו נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות פריצה לרכב, חבלה ברכב במזיד, גניבת רכב, ניסיון להכשלת שוטר במילוי תפקידו, החזקת כלי פריצה ושהייה בישראל שלא כחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו בת.פ. 1193/00.

ביום 18.1.00 הורה בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל), על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהעדר מחלוקת בנוגע לראיות לכאורה ועילת מעצר, הצטמצם הטעון בין הצדדים בבית משפט השלום לשאלת חלופת המעצר. המשיבה ביססה את עילת המעצר על חשש הימלטות מהדין בהתחשב בעובדה שהעורר מתגורר בחברון, וכן על מסוכנות, נוכח העבירות המיוחסות לו. בא כוח העורר הסכים כי קיימת עילת מעצר המבוססת על חשש המלטות מהדין, אך סבור היה כי אין יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור.

שופטת בית משפט השלום סברה, כאמור, כי לא ניתן להורות במקרה זה על חלופת מעצר. היא ציינה כי עילת המעצר נגד העורר מבוססת לא רק על חשש הימלטות מהדין אלא גם על מסוכנות לביטחון הציבור בהתחשב בעבירות המיוחסות לו. היא ציינה גם את פסיקת בית המשפט העליון, ממנה עולה בבירור כי עבירות רכוש בנסיבות מסוימות מקימות עילת מעצר ובחנה לאור פסיקה זו את נסיבות המקרה שבפנינו. השופטת המלומדת באה למסקנה כי הנסיבות הן אכן כאלה שאינן מצדיקות חלופת מעצר, באשר לעורר מיוחסת גם עבירה של ניסיון להכשיל שוטר במילוי תפקידו, ועל כן אין לתת בו אמון. כמו כן, החלופה שהוצעה אין בה כדי להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט, שהרי מעצר בית בחברון לא ניתן לפיקוח, וההפקדה הכספית אינה שוללת את האפשרות שהעורר יבחר לפדות את חירותו כנגד סכום זה, בהתחשב בעונש הצפוי לו, אם יורשע. מנגד, חלופה בבית משפחתו בישראל אינה מקובלת שהרי העורר אינו מחזיק בהיתר שהייה בישראל כדין. לאור כל האמור לעיל, נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. שופטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ. נאור) הביעה את עמדתה העקרונית כי אין מניעה שמעצר בית יהיה בתחומי מדינת ישראל כאשר מדובר בתושב השטחים אשר אינו מחזיק בהיתר שהייה, אך דחתה את הערר בנימוק שהעורר כבר ביצע ניסיון להימלט מאימת הדין ובנסיבה זו יש כדי להכריע את הכף כנגד שחרורו לחלופת מעצר. מכאן הערר שבפני.

בא כוח העורר שטח גם בפני את טיעוניו סביב הצורך בשחרורו של העורר לחלופת מעצר. הוא הזכיר כי בעבירות כגון דא כאשר מדובר בתושב ישראלי נהוג לשחררו בתנאי מעצר בית, והראה כיצד ניתן לשחרר את העורר למעצר בית בישראל לבית משפחתו אשר בירושלים, תוך שהציע תנאים נוספים, כגון, חתימת העורר בתחנת המשטרה מספר פעמים בשבוע כדי שניתן יהיה לפקח על תנאי המעצר, הפקדה במזומן, ערבויות צד ג' של בני משפחת העורר המתגוררים בישראל.

באת כוח המשיבה הזכירה שוב את עובדת היותו של העורר תושב הרשות הפלסטינית אשר שחרורו עלול להביא להימלטותו מהדין, וזאת בעיקר נוכח העובדה שכבר הביע את רצונו להימלט.

לאחר שנתתי דעתי לטיבו של הסיכון שהעורר לא יתייצב לדין, סיכון המהווה את העילה היחידה המצדיקה החזקה במעצר-בית, באתי לכלל מסקנה כי ניתן לקדם פניו של סיכון זה בתנאי שחרור נאותים ואין הצדקה להחזקת העורר במעצר דוקא.

בית משפט זה כבר הביע דעתו בהחלטות רבות כי בבחינת חלופת המעצר, אף אם ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל ואת העובדה כי קל יותר להם להמלט ממשפט, הרי שבנסיבות אלה לעניין החלופה, אין להכריע את הכף [(ראה: בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נגד אבו חדיד בורהאן ואח' (טרם פורסם)] העובדה לבדה כי העורר גר באזור שאינו נתון לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל אין בה די כדי להביא למעצרו בנסיבות שבהן היה משתחרר צעיר ישראלי, ויש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם.

במסגרת בחינה זו את יתר הנסיבות, מבקשת באת כוח המדינה להביא בחשבון את נסיון המלטותו של העורר מהדין בעת מעצרו. בעניין זה חולק אני על דעתה של כב' השופטת מ. נאור אשר ראתה בנסיון זה כנסיבה מכריעה לעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מצבו של העורר כיום עת עומד הוא למשפט וזהותו ידועה הוא שונה ממצבו בעת שנתפס, עת בהלה אחזתהו, ועת עמד לו הפיתוי לחמוק מן הדין כאשר זהותו עלומה, ולא מופקדת שום ערבות כנגד שחרורו. ניתן להבטיח את אי המלטותו מהדין בדרך של שחרור בתנאים מגבילים מחמירים ובכך להימנע מדרך של מעצר דווקא. גם נקודה זו נדונה כבר על ידי בית משפט זה והוא נתן דעתו במספר החלטות כי על אף ניסיונו של נאשם לחמוק מן הדין בעת מעצרו, יש וניתן להסתפק בחלופת מעצר בתנאים מגבילים מחמירים [ראה: בש"פ 1593/99, מ.י. נגד חליל בן שריף ג'בארין

(טרם פורסם), ובש"פ 6747/98, עלי צוף נגד מ.י. (טרם פורסם)].

אחד מתנאים אלה הוא מעצר בית מלא בבית משפחתו אשר בירושלים. לעניין זה עמדתי היא שאין מניעה כי מעצר הבית יהיה בתחומי מדינת ישראל על אף שמדובר באדם אשר אינו מחזיק בהיתר שהייה, וזאת מן הטעם שאין נפקא מינא אם יושב הוא בבית מעצר בתחומי מדינת ישראל או במעצר בית בתנאים מגבילים בתחומי מדינת ישראל.

בנוסף לכך יש להביא בחשבון כי אין עברו של העורר עונה בו. אין לו עבר פלילי הוא לא הורשע ולא נחקר מעולם ועובדה זו תומכת כמובן בנטייה לשחררו לחלופת מעצר.

לאור כל האמור לעיל בא אני למסקנה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ובתנאים מגבילים נוספים, כדלקמן:

1.העורר ימצא במעצר בית מלא אצל משפחתו בירושלים שאת פרטיה ימסור לבית המשפט המחוזי, ויתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לבית בו הוא ימצא פעמיים בשבוע, בימי א' ה'.

2.העורר יפקיד בקופת בית המשפט סך של 25,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית.

3.שניים מבני משפחתו של העורר המתגוררים בירושלים יחתמו על ערבות צד ג' ע"ס 25,000 ש"ח כל אחד להבטחת מילוי כל תנאי השחרור בערובה.