בש"פ 8708/06 מדינת ישראל נ. אהוד בן שמואל כדור

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אברהם) מיום 22.10.06 בב"ש 2913/06, בגדרו נדחתה בקשה של העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. תחת זאת שוחרר המשיב, בתנאים הבאים: הפקדה כספית בסך 200,000 ₪ (או ערבות בנקאית); וצו עיכוב יציאה מן הארץ.

ב.(1) כנגד המשיב הוגש ביום 19.10.06 כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה (שלושה אנשים) לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין; נהיגה בשיכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-; נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך לפי תקנה 26 (1) ו- (4) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה; גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות לפי הסעיפים 62 (2) ו- 38 (2) (3) לפקודת התעבורה; עקיפה כאשר הדרך לא פנויה לפי תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה; סירוב לבדיקת שיכרות לפי סעיף 64 ד' (א) לפקודת התעבורה.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 8.10.06, סמוך לשעה 22:30, נהג המשיב ברכב מכיוון צומת קדרים לכיוון צומת גולני, בעודו שיכור ובמצב אשר מנע ממנו את השליטה ברכבו וגרם לסיכון עוברי הדרך. בשלב מסוים סטה לכיוון הנגדי במטרה לעקוף רכב אשר נסע לפניו. המשיב עשה כך בשעה שהדרך לא הייתה פנויה דיה לאפשר לו את ביצוע העקיפה. עם יציאתו לעקיפה וסטייתו שמאלה התנגש חזיתית ברכב שהגיע מולו. בעקבות ההתנגשות, החלו שני הרכבים לנוע בנתיב הנגדי לכיוון הנסיעה המקורי של המשיב, והתנגשו ברכב נוסף. כתוצאה מהתאונה נהרגו בני זוג ובנם שהיו ברכב שנפגע מרכבו של המשיב, ובתם נפצעה קשה. המשיב נפגע באורח בינוני. כן נחבלו נהג ונוסע שברכב הנוסף וניזוקו שלושת כלי הרכב המעורבים בתאונה. המשיב סירב לבקשת שוטרים במספר הזדמנויות למסור דגימת דם או לערוך בדיקת נשיפה לענין אלכוהול, מבלי ליתן כל סיבה מוצדקת לכך.

(3) לכתב האישום צורפה בקשה מטעם המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בבקשה צוין כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב; כי המשיב קבע את כתובתו בחו"ל והוא מגיע לארץ אך לעיתים רחוקות; כי למשיב 65 הרשעות קודמות בתעבורה, ובהן כבדות. לטענת המדינה, קיים חשש כי המשיב יימלט מאימת הדין וישבש מהלכי משפט. נטען עוד, כי התנהגות המשיב והרשעותיו הקודמות מלמדים על מסוכנותו. עוד נטען לחשש מפני השפעה על עדים.

ג.(1) בית המשפט קמא קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת יסודות העבירות שבכתב האישום, למעט היות המשיב שיכור בעת התאונה, אף כי מתקיימת תשתית ראייתית להיותו שתוי. נקבע, כי אין מתקיימת העילה של השפעה על עדים, שכן המדינה לא הצליחה להצביע על נסיבות שיצביעו על חשש מעין זה. נקבע אף, כי עילת הימלטות מאימת הדין אינה מתקיימת, ועל כל פנים ניתן לאיינה בחלופה הולמת; טענה כי מקום מושבו של המשיב הוא מחוץ למדינה והצבעה על אמידותו, אין בהן כשלעצמן כדי לבסס עילה של הימלטות. בנוסף קבע בית המשפט, כי מסוכנות המשיב היא רק בנהיגתו ואין המדובר במי שחייו חיי פשע, וסכנה זו ניתן לאיין בשלילת רישיונו. המשיב לא הורשע בעבר בנהיגה בעת פסילת רישיונו, ואף שכר נהג במהלך הפסילה.

(2) מכאן הערר.

ד.לטענת המדינה, שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא קמה עילה של הימלטות מאימת הדין, שכן היודע כי אם יורשע יושת עליו עונש חמור של מאסר בפועל, יבקש למלט עצמו מאימת הדין, כל שכן כאשר המדובר באדם שמרכז חייו בחוץ לארץ. לטענת העוררת, מנהל המשיב אורח חיים של שהות דרך קבע מחוץ למדינת ישראל, ומצבו הכלכלי אמיד, והוא בעל תמריץ ממשי, ואף יכולת, להימלט מן הדין אם יחפוץ בכך. ההפקדה הכספית, בנסיבות האמורות, אין בה כשלעצמה לאיין חשש מפני הימלטות. עוד נטען, כי מעשיו של המשיב לפני התאונה ולאחריה, והעובדה שנהג ברכב בהיותו נתון תחת השפעת אלכוהול, מלמדים על מסוכנות שאינה ניתנת לאיון בתנאים שהוטלו עליו, וביניהם שלילת הרישיון. לטענת המדינה, אין לתת אמון שכזה במי שעברו התעבורתי מכביד כל כך.

ה.(1) בדיון ציינה באת כוח המדינה, אחר שתיארה את חומרת העבירות המיוחסות למשיב, כי העילה המרכזית מבחינת התביעה היא החשש להימלטות; המערער שוהה בחו"ל ומגיע ארצה אך לביקורים, הוא כאמור בעל אמצעים רבים ואף הצביע בחקירתו על מחירה הגדול של המכונית בה נהג. זאת בנוסף לנימוקי השכרות והעבר התעבורתי. לטענתה, אין בחלופה ובהפקדה כדי להרתיעו, מה גם שטען בפני השוטרים כי הוא בעל אזרחות שניה, דרום אפריקאית, בנוסף לישראלית. גם הסכום שהושת עליו כערובה אינו פרופורציוני למצבו הכלכלי. ולבסוף, התנהגותו בחקירה, שכללה השתוללות, קללות ואלימות, מקשה על מתן אמון.

(2) בא כוח המשיב הצהיר כי אין לעורר אזרחות דרום-אפריקנית, או כל אזרחות אחרת, ואף לא היתה. לשיטתו החלטתו של בית המשפט המחוזי מאוזנת ושקולה. אף בענין השכרות, התנהגותו של המשיב בפני בית משפט השלום צוינה כיציבה, ויש ללמוד מכך באשר לטענה זו. באשר לעילת ההימלטות, אכן המשיב שוהה חלק ניכר מזמנו בחו"ל, אך שורשיו בארץ, וילדיו לרבות תינוק, בת זוגו ואביו כאן, ואף אם ישראל אינה המרכז היחיד של חייו, אין חשש כי יימלט ויסתכן בהתנתקות מבני משפחתו ומרכושו. יתר על כן, גם אם מרכז חייו של המשיב בחו"ל, אין עילת מעצר; דבר זה נוגד את רוחם של ערכי היסוד של המדינה, ואין ראיה לחשש קונקרטי להימלטות, ולנטילת הסיכון של הימצאות במצב של נמלט. יש נכונות מצד המשיב לערבות צד ג' בסכום נוסף. החלופה המידתית היא, לשיטת המשיב, מה שהחליט בית המשפט קמא, עיכוב יציאה, ואף דבר זה נעשה על פי הפסיקה במשורה. עבירות התנועה של המשיב, כך נאמר, משתרעות על פני עשרות שנים של נהיגה ואינן מצביעות על מסוכנות, וגם אין מסוכנות בנהיגה משנשלל לעת הזאת הרישיון.

(3) המדינה ממקדת את עררה בעילת ההימלטות, ודומה כי עילת המסוכנות באה עתה כמשנית לה. ואכן, הגם שהתנהגותו של המשיב ביום האסון היתה לכאורה מסוכנת בעליל, מסוכנות עתידית כרוכה בראש וראשונה בנהיגה, וככל שלא ינהג, המסוכנות פוחתת. הרישיון אינו בידו עתה, ויש להניח ולקוות כי לא ינהג. אדרש בעיקר לענין ההימלטות, שגם באת כוח המדינה מיקדה בו את טיעוניה.

ו.(1) התלבטתי בתיק זה. מחד גיסא עמדה לנגד עיני העבירה לכאורה, שבה קיפחו שלושה אנשים את חייהם, ושהמשיב מואשם עליה – בין השאר - בהריגה; יש אינטרס ציבורי ראשון במעלה, כמובן, שהתיק יתברר בפני בית המשפט והמשיב יעמוד לדין. החשש להימלטות, בנסיבות דנא, אינו מופרך, וחוששני כי איני רואה עין בעין עם בית המשפט קמא בהקשר זה. החשש נובע משאלת האמון המוגבל מאד שניתן ליתן במשיב בהקשר דנא, כפי שאבאר להלן.

(2) הקושי במתן אמון למשיב עולה, ראשית, מנושא השכרות. בא כוחו המלומד ניסה להסביר את הסירוב לבדיקות אלכוהול בהלם שבו היה המשיב נתון וברצון להיוועץ בעורך דין, אך לכאורה – וכמובן הדברים יתבררו לפי הצורך במשפט עצמו – ההתנהגות בהקשר זה אומרת דרשני, והיא מצטרפת לטענות בדבר התנהגות לא נאותה – לשון המעטה – בשלבים הראשונים למעצר. יתר על כן שאלת האמון מתעוררת גם בקשר לדברי לא-אמת שאמר העורר לאיש משטרה באשר לאזרחות זרה, בשעה שהוא מצהיר עתה כי אין לו ולא היתה לו אזרחות כזאת כל עיקר. דברים אלה אין להתעלם מהם ואף הם אומרים דרשני. המכלול מצביע למצער על אמון מוגבל מאוד שניתן ליתן במשיב.

(3) עיינתי גם בגליון הרישום התעבורתי של המשיב. הוא אכן מכביד מאוד, מראשית נהיגתו, ובעבירות מסוגים שונים ומשונים המשדרות בסופו של יום סיכוני תנועה, לרבות בעקיפה, באי ציות לתמרורים ולרמזור, במהירות, באי החזקת הגה, ועוד כהנה וכהנה. דומה שאך כמעט נס הוא כי מעורבותו בתאונות עד האסון הנוכחי היתה מצומצמת.

(4) המשיב מכחיש כוונה להימלט, וכמובן איננו יודעים אל נכון. כפי שאמר השופט – כתארו אז – חשין בבש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח(3) 133, 144:

"אך לעתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט כי בכוונתו של נאשם להימלט מן הדין, וברגיל נילמד כוונתו ממכלול נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה שבה הואשם" (אוזכר על-ידי השופטת – כתארה אז – ביניש בבש"פ 2569/97 מדינת ישראל נ' אוחנונה ) (לא פורסם).

ואולם, לדידי החשד קיים.

(5) מנגד, בעבירות תעבורה – ואף החמורות – מעטים המקרים של מעצר עד תום ההליכים, והדבר נובע כמובן מכך שעל פי רוב – לא תמיד – אין מתקיימות עילות מעצר "רגילות"; אמנם, הדבר עשוי להיות שונה בתיקים המוגשים בעבירת הריגה. גם במקרים כאלה עשויה להינתן חלופה (בש"פ 7042/95 זרגריאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט אילן). מנגד, במקרה של ראיות לכאורה לשכרות נעצר אדם עד תום ההליכים אף בלא עבירה שבה קופחו חיי אדם (בש"פ 10201/01 סליחוב נ' מדינת

ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)).

(6) עילת ההימלטות בהקשרי חו"ל נדונה בעיקר בזיקה לנאשמים תושבי יו"ש ועזה או ירדן, ולעתים שוחררו חרף חשש ההימלטות (ראו בש"פ 5407/98 אבו דבוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת – כתארה אז – ביניש); בש"פ 648/00 עבידו נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט זועבי); בש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אף כשהמדובר בארצות אחרות, במקרה אחד ב"ש (י-ם) 2280/98 מדינת ישראל נ'

מייזליץ (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) ניתנה החלטה שעניינה עיכוב יציאה והפקדה גבוהה.

(7) כאמור, סבורני כי עילת החשש להימלטות מתקיימת. מכלול התנהגותו של המשיב, הסיכון שבכתב האישום החמור העלול – לכאורה להסתיים במאסר אם יורשע וייגזר דינו לכך, הקושי ליתן בו אמון נוכח התנהגותו לאחר האסון ואי אמירת אמת, מטים את הכף לקבלת הערר חלקית כפי שיפורט להלן.

(8) השקלול במקרה דנא מצדיק, לדעתי, מחד גיסא החמרה משמעותית בתנאי השחרור, ומחד גיסא אינו מגיע כדי מעצר נמשך מאחורי סורג ובריח. סבורני כי יש מקום לעת הזאת למעצר בית מלא כדי לצמצם את סכנת ההימלטות.

(9) החלטתי היא כדלקמן: העורר ישהה במעצר בית מלא בכפוף לאמור להלן – במקום ובפיקוח שפרטיהם ייקבעו בידי בית המשפט המחוזי; הוא יוכל לצאת בליווי ערב לפגישות עם עורך דינו וכמובן לבית המשפט, וכן בפיקוח ערב, לטיפול רפואי (באולם בית המשפט ראיתיו כשעודו – דומני – מגובס), תוך שיבה מיידית למקום מעצר הבית. כן יוכל לצאת לשעתיים ביום, בין 17:00-15:00, בטווח קילומטר ממקום מעצר הבית, בליווי ערב. יינתן צו עיכוב יציאה כפי שקבע בית המשפט קמא, וכן יופקד דרכונו טרם השחרור. ההפקדה או הערבות הבנקאית תוגדל ל- 300,000 ₪ ותינתן ערבות צד ג' זהה. במובנים אלה מתקבל הערר חלקית. העורר יובא בפני בית המשפט המחוזי במועד המוקדם ביותר האפשרי לפי יומן בית המשפט, ואני מקדים תודה לבית המשפט.