בש"פ 1593/99 מדינת ישראל נ. חליל בן שריף ג'בארין

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' שידלובסקי-אור, לפיה נדחה ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים, מפי השופטת ש' דותן, לשחרר את המשיב בערובה ל"מעצר בית" מלא.

1.ביום 28.2.99 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת.פ. 1493/99 בבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו, בין היתר, עבירות של התפרצות לרכב, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שהייה בישראל בניגוד לחוק וזיוף. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 23.2.99 בשעות הערב פרץ המשיב לרכב תוך שבירת מנעול הדלת ושבירת מערכת ההתנעה. באותה עת הגיע בעליו של הרכב ומשהבחין בו המשיב הוא החל להימלט. הבעלים של הרכב, אליו הצטרפו שני אנשים נוספים, רדפו אחרי המשיב, אשר ניסה להימלט מידם וגרם להם חבלות. כשלמקום הגיע שוטר התנגד המשיב למעצרו. כן נטען כי המשיב, שהינו תושב שטח B , שהה בישראל בניגוד לחוק. האישום השני המיוחס למשיב, עניינו זיוף תעודת זהות.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בא-כוחו של המשיב לא חלק בפני בית המשפט כי, בעקרון, ישנן ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר. בא-כוח המשיב ביקש, עם זאת, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

3.ביום 7.3.99 החליט בית המשפט על שחרורו של המשיב בערובה. לאחר עיון בחומר הראיות קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה בנוגע לעבירות המיוחסות למשיב באישום הראשון, ואילו לגבי האישום השני הראיות קלושות יותר. בית המשפט גם אישר כי אכן קיימת עילת מעצר, בציינו את הדברים הבאים:

ההתנהגות של המשיב סמוך לתפיסתו, נסיונות המלטות חוזרים ונשנים, תוך הפעלת כח פיזי רב, שאותו ציינו כל העדים, אזרחים ושוטרים כאחד, שטיפלו בתפיסתו של המשיב, מחזקים את החשש לכך שהמשיב נועז למדי, סומך על כוחו ולא יהסס להמלט מאימת הדין. לכאורה, כאשר למשיב ישנה אפשרות לא להתפס ע"י רשויות אכיפה של מדינת ישראל, יש מקום לחשוב לפי התנהגות בשעת מעשה, כמתואר, שלא יכבד צווים של בית המשפט.

4.בהמשך בחן בית משפט השלום האם יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט ציין שורה של שיקולים: מחד, נגד המשיב עומדת שורה של מעשי עבירה שמעידה על מסוכנות מסוימת ועל חשש מסוים שינסה להימלט מאימת הדין. לכך מתוספת העובדה שהמשיב מתגורר בשטח B . מאידך, אין למשיב עבר פלילי ובבית המשפט התייצבו תושבי ירושלים, אשר מוכנים היו לערוב למשיב. בהתחשב בשיקולים אלה שיחרר בית המשפט את המשיב בערובה, בתנאים הבאים:

א.המשיב יתייצב למשפטו כל אימת שיוזמן.

ב.המשיב ישהה ב"מעצר בית" מלא בבית בן דודו בשועפט.

ג.אחת לשבוע יתייצב המשיב בתחת המשטרה בלווית בן דודו.

ד.בן הדוד יפקיד ערבות על סך 30,000 ש"ח.

ה.המשיב יפקיד ערבות על סך 10,000 ש"ח.

ו.תופקד ערבות צד ג' נוספת של תושב ישראל על סך 30,000 ש"ח.

לבקשת המדינה עוכב שחרורו של המשיב עד ליום 8.3.99 בשעה 12:00.

5.המדינה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 8.3.99 דחה בית המשפט - מפי השופטת מ' שידלובסקי-אור - את הערר, וזאת משיקוליו של בית משפט השלום. בית המשפט הדגיש כי מדובר באדם בן 20, ללא עבר פלילי, ותנאי השחרור שנקבעו הם תנאים מכבידים. לבקשת המדינה עוכב שחרורו של המשיב עד ליום 10.3.99 בשעה 12:00.

6.על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שלפני. בערר טוען בא-כוח המדינה כי אין מקום לשחרר את המשיב ל"מעצר בית", בשל מסוכנותו הרבה לבטחון הציבור, אשר התבטאה בהתנגדותו האלימה למעצרו כדין על-ידי אזרחים וכן התנגדותו למעצר על-ידי שוטרים שהגיעו למקום. לטענת בא-כוח המדינה, נסיבות אלה, המתוספות לכך שהמשיב הוא תושב שטח B , מקימות חשש סביר שהמשיב ימשיך בפעילותו העבריינית, וכן חשש סביר שהמשיב יימלט מישראל ולא יתייצב להמשך משפטו.

7.לאחר שעיינתי בכל חומר החקירה ושמעתי את טיעוני בעלי-הדין לפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בשיקול דעתן של שתי הערכאות שלמטה, שגרסו לאחר שבדקו את כל הנסיבות, כי תנאי השחרור בערובה מכבידים דיים כדי להבטיח את תכליות המעצר שביסוד עילת המעצר.

אי-לכך הערר נדחה.