בש"פ 268/05 אחמד חאמד נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אוהד), מיום 6.1.05, בב"ש 93913/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו.

כנגד העורר, הוגש ביום 7.12.04, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) + 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

על-פי עובדות כתב האישום, העורר ונאשם 2 בכתב האישום, החזיקו בדירה בלוד (להלן: הדירה), סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 593.47 גר' נטו; סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 30.744 גר' נטו וסם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 5.89 גר' נטו, והכל שלא כדין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 6.1.05 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על מעצרו של העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות בתיק החקירה ראיות אשר יש בהן כדי להוות תשתית ראייתית נגד העורר באשר לאישום המיוחס לו בכתב האישום תוך פירוט מקיף של הראיות האמורות. הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי נוכח הראיות האמורות ובהתחשב בכמות הסם שנתפסה וחומרת העבירות, אין מקום לבחון חלופת מעצר אודות העורר.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר בטיעוניו בכתב ובפני טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וזאת ממספר סיבות: העורר לא נתפס בתוך הדירה בה נמצאו הסמים אלא מחוצה לה וכי הוא אינו הבעלים או המשכיר שלה; כשלים חקירתיים לפיהם לא ניתן לקבוע סופית האם טביעות האצבע הן של העורר ואם לאו ובמידה וישנה טביעת אצבע על השקית העורר מעולם לא נשאל על כך; גם אם ישנה טביעת אצבע על השקית שהכילה את הסמים, הרי שהיא דבר נייד אשר "התגלגל" בטעות לדירה האמורה וזאת בשל סמיכות הבתים, זה של העורר והדירה בה נמצאו הסמים כאמור. הוסיף וטען בא-כוח העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן חלופת מעצר בעניינו של העורר, למרות גילו וכי למרות שהוא נכה בשיעור של 100%.

מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי פירט בהחלטתו את כל מסכת הראיות שעומדות כנגד העורר ולדבריה, העורר נתפס על-ידי המשטרה כשהוא פותח מנעול אחד של דלת הדירה ואת המנעול השני לא הצליח לפתוח. כשנשאל בעניין זה בחקירתו במשטרה השיב העורר, כי לא הצליח לפתוח את המנעול השני וזאת משום "שיש מפתח בפנים". נאשם 2 בחקירתו במשטרה מסר בעניין זה, כי נעל את הדלת מבפנים, ועל-כן נראה שזו הסיבה שבגינה לא הצליח העורר לפתוח את מנעול הדלת השני. עוד הוסיפה באת-כוח המשיבה, כי ברשות העורר נתפס מכשיר טלפון נייד ועל-פי פלטי השיחות שלו נמצאו שיחות למכשיר סלולרי נייד אחר שנמצא ברשותו של נאשם 2 בעת מעצרו בדירה. עוד הוסיפה וטענה היא, כי העורר אינו משתף פעולה עם חוקריו וכי שומר הוא על זכות השתיקה ובהזדמנות מאוחרת לאירוע ניסה הוא להרחיק את עצמו מהמיוחס לו על-ידי כך שהוא אומר שהדברים שמסר ברגע מעצרו נבעו מבלבול.

בית-המשפט המחוזי ביסס את קביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, בין היתר, על סמך הממצאים הבאים:

1)

דוחות פעולה של השוטרים אסף לואי, גבי רוסו ואורי יוסף, אשר עצרו את העורר בעודו מנסה לפתוח את דלת הדירה. משלא הצליחו אף הם לפתוח את דלת הדירה, בשל היותה נעולה בעזרת מפתח מתוכה, פרצו את דלתה ושם מצאו את הנאשם 2 ואת הסמים כאמור. ברשותו של העורר נמצא גם מכשיר טלפון נייד.

2.חוות דעת מז"פ, לפיה טביעת אצבעו של העורר נמצאה על שקית פלסטיק אשר הכילה סמים.

3.הודעתו של העורר מיום 28.11.2004 בשעה 18:55, לפיה אינו מכיר את נאשם 2 ולפיה הוא מכחיש, כי ניסה לפתוח את דלת הדירה וכי מכשיר הטלפון הנייד שנתפס ברשותו אינו שלו.

4.פלט השיחות ממכשיר הטלפון הנייד מצביע על כך, כי התקיימו שיחות טלפון בינו לבין מכשיר הפלאפון שנמצא בדירה ברשותו של נאשם 2.

קביעותיו אלו של בית-המשפט המחוזי, מקובלות עלי ולא מצאתי טעם להתערב בהן.

הלכה היא, כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וכי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר באחזקה ו/או בסחר בסמים מסוכנים (ראו בש"פ 7129/04 מדינת ישראל נ' מוחמד פתאלי , תק-על 2004(3), 1107 (ובש"פ 8915/00, מיקי בן אלישע נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(4), 3).

בחוק המעצרים ציווה אותנו המחוקק לבחון חלופת מעצר ולשקול בין טובת האינטרס הציבורי מכאן ושל הנאשם משם. ערך זה, מכוון הן את דרך בחינת קיומה של עילת מעצר, והן את בירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר, בדרך שתפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בהפעלת שיקול הדעת כאמור מתחייבת, דרך כלל, בחינה פרטנית של נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו עומד לדיון (ראו בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל , תק-על 2004 (3), 1469).

עניינו של העורר שבפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים להם כיוונו המחוקק והפסיקה. אכן, העורר הנו נכה בשיעור 100%, ואולם עובדה זו לא מנעה ממנו לרצות תקופת מאסר בת ארבע וחצי שנים בבית-האסורים בשל עבירות סמים אחרות אותן ביצע עובר לפרשה זו. כנגד העורר תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בן שנה וחצי בגין עבירות סמים קודמות, ואת העבירה המיוחסת לו בתיק שבפני ביצע הוא בהיותו אסיר ברישיון. אומנם בנסיבה זו בלבד אין כדי להביא למעצרו עד תום ההליכים, ברם, יש בה כדי שיקול לחומרא.

סוף דבר, הערר נדחה.