בש"פ 4418/10 יוסף טאה נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לקבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בנתניה (מ"ת 35374-05-10) ולהורות על מעצר העורר

עד תום ההליכים.

כתב האישום מכיל שני אישומים, כאשר בכל אחד מהם הואשם העורר בביצוע עבירות של התפרצות לבית מגורים, גניבה ושהייה שלא כדין. על פי האישום הראשון, פרץ העורר בתאריך 28.2.08 לבית וגנב תכשיטים, שעונים, מצלמת וידאו ופנקסי צ'קים. על פי האישום השני, בתאריך 31.12.2009 פרץ העורר לבית וגנב מתוכו פנקס צ'קים, 2,000 ₪ במזומן, מחסנית של אקדח ומחסנית נוספת שבה 15 כדורים.

הסנגור מסתייג מקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה קיימת עילת מעצר נגד העורר. לפי קו טיעון זה, מדובר בשתי עבירות התפרצות שבוצעו בצורה שאינה מגלה תחכום, תכנון או מאפיין עובדתי מיוחד. בנוסף, מדגיש הסנגור כי העורר התייצב לחקירה משהוזמן ובכך יש להחליש את קביעת ערכאות קמא, לפיה קיים סיכון שהעורר ימלט מהדיון ולא יתייצב לדיון במשפטו. על כן, סומך הסנגור ידיו על החלטת בית משפט השלום להורות על שחרור העורר ועל הפקדת עירבון בסך 20,000 ₪. המדינה סבורה כי נשקפת מהעורר מסוכנות רבה ושההפקדה האמורה אינה מהווה מענה הולם.

2.

הסנגור הצביע על שיקולים שאכן מיטיבים עם מרשו. הוא אף הפנה לפסיקה של בית משפט זה, לפיה אין להורות על מעצרו של נאשם רק מפני שהוא שוהה בארץ שלא כדין ועובר עבירה (ראו בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' מחמוד (11.7.2003)). ברם, דווקא קו זה תומך בסופו של דבר בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר. אבהיר את דבריי.

בבוא בית המשפט להחליט אם להורות על מעצרו של נאשם, עליו לשקול את הנסיבות הכוללות של המקרה המונח בפניו. מטבע הדברים, אין זה נדיר שבאי כוח הצדדים יצביעו על נקודות חוזקה, כל אחד לכיוונו. בסופו של דבר, המבחן הוא משולב. כך, למשל, יש לשקלל את מבחן העושה והמעשה, העבירה ונסיבותיה, עוצמת עילות המעצר והראיות לכאורה ומעל לכל – הכלל שיש לתור אחר חלופת מעצר, אם זו אכן בנמצא, אשר בכוחה להשיג את מטרות המעצר.

בענייננו, העורר עבר שתי עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה עת שהה בארץ שלא כדין וזאת תוך תקופה של פחות משנתיים. העורר הינו תושב השטחים שנמצא בארץ שלא כדין. בנוסף, הוא גנב כדורי אקדח ושתי מחסניות. התמונה הכוללת היא שנשקפת מסוכנות מהעורר, הן מבחינת מעשיו והן מבחינת הסיכוי שלא יתייצב להמשך משפטו. נכון הוא שהעורר התייצב כאשר הוזמן למשטרה, אולם צודק התובע בטענתו כי כעת – משהוגש כתב אישום הכולל שתי עבירות פשע נגד רכוש בתקופה בה אסור היה לעורר להימצא בשטחי המדינה – מצבו שונה.

מסיבות אלה, אין לומר כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה החלופה שהוצעה או דומה לה לא תשיג את מטרת המעצר. הנה כי כן, התמונה בכללותה בנסיבות המקרה הקונקרטי מובילה למסקנה כי אין פגם במסקנת בית המשפט המחוזי.

3.

הערר נדחה.