בש"פ 1490/21בלאל אלפקיה נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.2.2021, בעמ"ת 54673-01-21 (השופט א' סלע ), אשר דחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 14.1.2021, במ"ת 59311-12-20 (השופט י' צימרמן ), שהורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

2.

המבקש, בלאל אלפקיה, הוא תושב אזור יהודה ושומרון. על-פי הנטען בכתב האישום, נכנס בלאל לישראל ביום 16.12.2020, ללא אישור מתאים לכך. עם כניסתו פגש בשניים אחרים. יחדיו פרצו לבית ברחוב טשרניחובסקי בירושלים, וגנבו ממנו רכוש. השלושה נתפסו, ונגד בלאל הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות – חלקן בצוותא חדא, חלקן לא – של כניסה לישראל שלא כחוק (סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952), התפרצות למקום מגורים (סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין), קשירת קשר לעשות פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין), והיזק בזדון (סעיף 452 לחוק העונשין).

3.

בהחלטה מיום 14.1.2021 הורה בית משפט השלום על מעצרו של בלאל עד תום ההליכים. במישור הראייתי נמצא כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, תוך שהובהר כי הגם שנמצאה "חולשה ראייתית מסוימת" , אין לה "משקל משמעותי, בוודאי לא בשלב הלכאורי" . באשר לאפשרות לשחרר את בלאל לחלופת מעצר, עמד בית משפט השלום על המסוכנות הנשקפת מבלאל; בהינתן המיוחס לו בכתב האישום הנוכחי, ובשים לב להרשעותיו הקודמות, המעידות על כך שהוא נכנס לישראל "פעם אחר פעם [...] ומבצע עבירות" . עוד נאמר כי בשל היותו תושב אזור יהודה ושומרון, מתעורר בעניינו של בלאל חשש להימלטות מן הדין. בהקשר זה הוטעם, כי "החלופה היחידה שניתן להציע בעניינו של המשיב (בלאל – נ' ס') בהיותו תושב אזור הינה הפקדה וחתימה על ערבויות, ואין באלו ולו במקצת כדי לצמצם את המסוכנות הנשקפת ממנו ולהביא להגעתו לדין" .

4.

ערר שהגיש בלאל לבית המשפט המחוזי – נדחה. נקבע כי לא נפל פגם בהחלטה במישור הראייתי; לא כל שכן במישור חלופות המעצר, באשר עברו הפלילי של בלאל נושא עמו "חומרה יתרה" , אשר בגינה בדין נקבע כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. בכלל זה הודגש, כי בשל עברו הפלילי שונה מצבו של בלאל ממצבם של שותפיו לביצוע המעשים, כך שעובדת שחרורם לחלופת מעצר, אין בה כדי להשליך על עניינו-שלו.

מכאן הבקשה שלפַני.

5.

בלאל מלין על כך שלא שוחרר לחלופת מעצר. עיקר טענותיו נוגעות להבחנה שנעשתה בינו לבין שותפיו לעבירה; הוא – תושב האזור, הם – תושבי ישראל. שוני זה, כך נטען, הוא שהוביל לכך שבעוד שההליך בענייננו מתנהל כאשר הוא מצוי מאחורי סורג ובריח, לעומת שותפיו לדבר העבירה, אשר עניינם נדון "ללא תנאים מכבידים" , או למצער בתנאים מכבידים פחות. מצב זה, לשיטתו, הוא פועל יוצא מן ההלכה שנקבעה בבש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.2013) (להלן: עניין קונדוס ), אשר מיושמת בחוסר אחידות בקרב בתי המשפט השונים, ומכאן ש "הגיע העת לבחון מחדש הסוגיה של שחרור תושבי איו"ש" . לגופו של עניין נטען, כי שגו בתי המשפט כאשר לא התירו לבלאל לצאת לחלופת מעצר, בשים לב לחולשה הראייתית, אותה ציין בית משפט השלום.

6.

לאחר שעיינתי בהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ובבקשת הרשות לערור, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. כידוע, רשות להגיש ערר לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, תינתן במשורה, במקרים חריגים, כאשר העניין מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מדל"ת אמות העניין הנדון, או בהימצא נסיבות מיוחדות (ראו למשל: בש"פ 7680/20 קרמיצוס נ' מדינת ישראל (8.11.2020)).

7.

אמנם, היות בלאל תושב יהודה ושומרון אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את אי-שחרורו לחלופת מעצר. יחד עם זאת, עובדה זו, הריהי שיקול רלבנטי; ניתן, אף צריך, לקחתו בחשבון בעת בחינת האפשרות של שחרור לחלופת מעצר (עניין קונדוס , פסקה 10; בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (18.6.2017)). ממילא, החלטת בית משפט השלום לא נסמכה על תבחין זה בלבד. מסוכנותו של בלאל, עברו הפלילי הכבד, העובדה שחודשיים בלבד לפני ביצוע המעשים סיים לרצות עונש מאסר קודם – כל אלה פורטו כשיקולים בהחלטה שלא לשחררו לחלופת מעצר. הווה אומר, לא על תבחין התושבות לבדו ניתנה ההחלטה, כי על המכלול, בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות של בלאל.

8.

אשר על כן, לא מצאתי כי מתעוררת בענייננו שאלה משפטית מנסיבותיו הפרטניות של המקרה; גם לא שוכנעתי כי נפלה טעות מהותית בהחלטה שלא לשחרר את בלאל לחלופת מעצר, או כי מתעוררות נסיבות מיוחדות, אשר בגינן נדרשת התערבות ב'גלגול שלישי'.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.